אבק מהשדה הסולארי, ולילה בירוחם
שנתיים עבדתי מול תומר בלי שנגענו אחד בשני אפילו בטעות. אנחנו באותה דרגה, שני מנהלי פרויקטים בחברת אנרגיה סולארית מהרצליה, ובכל ישיבה היינו מושכים את הצוות לשני כיוונים הפוכים. הוא קרא לזה "שיטה". אני קראתי לזה "תומר".
באוקטובר שלחו את שנינו לבדיקת מסירה בשדה באשלים. שלוש שעות נסיעה דרומה, קפה גרוע בתחנת דלק, ואני בת שלושים ושלוש יושבת לידו בלנד קרוזר מאובק ומתווכחת איתו על לוח זמנים שאף אחד משנינו לא באמת האמין בו.
"את מתווכחת איתי כי את נהנית מזה," הוא אמר, עיניים על הכביש.
"אני מתווכחת איתך כי אתה טועה."
"גם זה," הוא הסכים, וחייך חצי חיוך שעשה לי משהו בבטן כבר חודשים.
השדה היה מטורף. אלפי מראות שעוקבות אחרי השמש, והמגדל באמצע בוער באור לבן שאי אפשר להסתכל בו ישירות. הסתובבנו שם עד ארבע, עם קסדות וחולצות שספגו אבק, בודקים דוחות ומצביעים ומסמנים. בשלב מסוים הוא החזיק לי את הסולם כשטיפסתי לבדוק חיבור, ואני הרגשתי את כף היד שלו דרך הבד, על הגב התחתון, שנייה אחת יותר מדי. אף אחד מאיתנו לא אמר כלום.
בגלל שהבדיקה נמשכה, ביטלנו את החזרה ולקחנו שני חדרים בחאן בירוחם. מקום פשוט, קירות טיח, חצר עם ערבל וכורסאות נצרים, ומטבחון משותף. התקלחנו בנפרד, נפגשנו בחצר עם צלחות חומוס וסלט שקנינו במכולת, ושתינו תה נענע כי זה מה שהיה.
"את יודעת שבישיבה הראשונה שלנו חשבתי שאת שונאת אותי," הוא אמר. בן שלושים ושש, שיער רטוב, רגליים פשוקות על הכיסא ממול.
"לא שנאתי. פשוט לא הבנתי למה אתה מסתכל עליי ככה."
"ואיך אני מסתכל?"
הרמתי את הכוס ולא עניתי. השמיים מעל ירוחם נפתחו בבת אחת, כאלה כוכבים שרק במדבר יש, והאוויר התקרר מהר, והשקט היה כזה שכל מילה בתוכו נשמעת כמו החלטה.
"תומר," אמרתי. "אני הולכת להגיד משהו, ואם זה לא הדדי אתה פשוט אומר לי, ומחר בבוקר אנחנו נוסעים הביתה ואף אחד לא נפגע."
"זה הדדי," הוא אמר מיד.
"לא אמרתי עדיין מה."
"אני יודע מה." הוא נשען קדימה, המרפקים על הברכיים. "שנתיים אני יודע מה."
קמתי והושטתי לו יד, והוא לקח אותה, והאצבעות שלו היו חמות ומחוספסות מהיום בשדה. הלכנו ככה עד הדלת של החדר שלי, ושם הוא עצר אותי, סיבב אותי אליו והצמיד את הגב שלי לקיר הקר.
"תגידי לי שאת רוצה," הוא ביקש, הפה שלו ממש ליד האוזן שלי.
"אני רוצה," אמרתי. "מאוד."
הוא נישק אותי לאט, כאילו יש לנו כל הלילה, וזה בדיוק מה שהיה לנו. טעם של נענע ושל אבק, ויד אחת שלו על הלחי שלי והשנייה על המותן, מושכת אותי אליו בביטחון של מישהו שחשב על זה הרבה. נכנסנו לחדר בלי להפסיק להתנשק, והדלת נטרקה חזק מדי, ושנינו צחקנו לתוך הפה אחד של השני.
"שקט," לחשתי, "יש פה עוד אנשים."
"אז תהיי שקטה," הוא אמר, ועבר עם השפתיים לאורך הצוואר שלי, ואני ידעתי שאין סיכוי שאני אהיה שקטה.
הוא הוריד לי את החולצה בתנועה אחת והשאיר את היד שלו פרושה על הבטן, רק מרגיש אותי נושמת, ולא מיהר לשום מקום. זה שיגע אותי יותר מהכול — שתומר, שלא מוותר לי אף פעם על שום סעיף, פתאום לוקח את הזמן. התיישבתי על קצה המיטה ומשכתי אותו אליי, והוא כרע והניח את המצח על הבטן שלי לרגע, כמו מישהו שמגיע סוף־סוף למקום.
מה שקרה אחר כך היה ארוך ואיטי וחסר סבלנות לסירוגין, והמיטה בחאן חרקה כמו שרק מיטות בחאן יודעות, ושנינו הפסקנו לשים לב. זכרתי את הקול שלו כשאמר את השם שלי, לא כמו בישיבה, בלי שום סימן שאלה. זכרתי שבאיזשהו שלב ביקשתי ממנו לא להפסיק, והוא לא הפסיק. ושנרדמנו רק אחרי שלוש, הוא מאחוריי, היד שלו פרושה על הצלעות שלי כאילו הוא מודד אם אני אמיתית.
בשש וחצי צלצל השעון. שתינו קפה עומד בחצר, מול שמש כתומה שעלתה מעל הגבעות, ולא היה אף אחד מסביב.
"אז," הוא אמר. "מה אנחנו עושים ביום שני בישיבת הסטטוס?"
"מתווכחים," אמרתי. "כרגיל. ואז אתה בא אליי בערב."
הוא חייך את החצי חיוך הזה. "סגור."
נסענו צפונה עם השמש מצד ימין, והוא החזיק את ההגה ביד אחת ואת היד שלי בשנייה, והדוח נשאר לא גמור עד הערב. ביום שני באמת התווכחנו, וכולם אמרו שזה היה אחד הדיונים הטובים שלנו. ובערב הוא בא, עם אבק מירוחם עדיין על הנעליים, והפעם לא היה צריך לבקש רשות — רק דלת שנסגרת, ושנינו כבר יודעים.
