אור אדום בחדר החושך, פלורנטין

את יעל אני מכירה שבע שנים. התחלנו ביחד בסטודיו לעיצוב ברחוב הרצל, היא עזבה אחרי שנתיים כדי לצלם במשרה מלאה, ואני נשארתי. בת שלושים וחמש, שיער אסוף תמיד ברישול מחושב, ידיים שמריחות מכימיקלים של פילם. אני נועה, בת שלושים ושתיים, ועד אותו ערב הייתי בטוחה שאני יודעת בדיוק מה אני מרגישה כלפיה.

"אני צריכה אותך לסדרה," היא אמרה לי בטלפון. "פורטרטים בשחור לבן. אנשים שאני אוהבת."

הגעתי לסטודיו שלה בפלורנטין ביום חמישי בשבע. חצר פנימית, גפן מטפסת, דלת ברזל כחולה. היא צילמה אותי שעה שלמה ליד החלון, בלי איפור, עם חולצה לבנה פשוטה. "תסתכלי עליי," היא אמרה שוב ושוב, ואני הסתכלתי, ובכל פעם שהתריס של המצלמה נקש הרגשתי משהו נמתח בבטן ולא ידעתי לקרוא לזה בשם.

"בואי נפתח את זה עכשיו," היא אמרה כשסיימה. "יש לי חדר חושך מאחורה."

החדר היה קטן, בקושי שני מטרים על שניים. היא כיבתה את האור הלבן והדליקה את הנורה האדומה, ופתאום כל הצבעים נעלמו והעולם הצטמצם לשתינו, לריח החומצי של המפתח ולצליל של מים זורמים. העור שלה באור הזה נראה אחר. חם.

"תעמדי פה," היא אמרה, ומשכה אותי בזרוע אל השולחן. עמדתי לפניה, היא מאחוריי, והיד שלה על היד שלי כשהנחנו את הנייר בתוך האמבט. "עכשיו תחכי."

חיכינו. התמונה עלתה מתוך הלבן לאט, כמו מישהי שמחליטה להופיע. הפנים שלי. העיניים שלי. והמבט — המבט הזה לא היה מבט של חברה.

"את רואה?" לחשה יעל. היא הייתה קרובה מדי. הנשימה שלה נגעה בצוואר שלי. "ככה את מסתכלת עליי כבר שנתיים, נועה. פשוט אף פעם לא היה לך את זה מול העיניים."

רציתי לצחוק ולהגיד שהיא מדמיינת. במקום זה שמעתי את עצמי אומרת, בקול שלא הכרתי: "ואת? איך את מסתכלת עליי?"

היא סובבה אותי. המלקחיים נפלו למים ואף אחת מאיתנו לא הרימה אותם.

"אני מסתכלת עליך כבר הרבה יותר זמן," היא אמרה. "וחיכיתי שתגידי לי מתי מותר."

"עכשיו מותר."

הנשיקה הראשונה הייתה זהירה, כמעט שאלה. השנייה כבר לא. גיליתי בתוך שנייה אחת כמה שונה זה להיות מנושקת ככה — רכות שלא מוותרת על כלום, ידיים שיודעות בדיוק איפה הן נמצאות. גבי נלחץ אל קצה השולחן, האמבטיות רעדו, והצליל של המים הפך לרקע לנשימות שלנו. היא אחזה בעורף שלי ואני שמעתי את עצמי נאנחת לתוך הפה שלה, ונבהלתי מכמה שזה נשמע רעב.

"תגידי לי להפסיק ואני מפסיקה," היא אמרה כשהורידה את הפה אל הצוואר שלי.

"אל תעזי."

האור האדום צבע את הכול. הכפתורים של החולצה הלבנה נפתחו אחד אחד, לא במהירות, כאילו גם זה חלק מהפיתוח. היא נגעה בי כמו מישהי שחוקרת תמונה — מבחוץ פנימה, לאט, בודקת איפה אני נושמת חזק יותר. ואני, שכל חיי חשבתי שאני יודעת מה אני רוצה, גיליתי בחדר הקטן הזה שהגוף שלי ידע מזמן ופשוט חיכה שמישהי תשאל אותו.

הרצפה הייתה קרה והיא פרשה עליה את הסוודר שלה ואמרה "בואי", ובאתי. הזמן התפרק. היה רגע שבו החזקתי את פרק כף היד שלה בשתי ידיים ולחשתי את שמה פעמיים, והיא ענתה "אני פה", ואחר כך לא היו יותר מילים, רק נשימה שנשברה ואצבעות שנעצו בסוודר וקול קטן שיצא ממני ונבלע בכתף שלה.

אחר כך שכבנו על הרצפה הקשה, הנורה האדומה דולקת מעלינו, והתמונה שלי צפה באמבט מזמן מפותחת מדי.

"הרסנו לך את ההדפסה," אמרתי.

"יש לי עוד שלושים וששה פריימים." היא סובבה את הפנים אליי. "נועה. אני לא רוצה שזה יהיה סיפור של ערב אחד."

ישבתי. ליבי דפק חזק יותר מאשר לפני דקה. "גם אני לא. אבל עשינו את זה הפוך."

"מה הפוך?"

"קודם זה. לא היה דייט."

היא חייכה את החיוך הצר ההוא שתמיד עשה לי משהו ועכשיו ידעתי בדיוק מה. "אז מוצאי שבת. אני אוספת אותך בשמונה. את לא תדעי לאן."

במוצאי שבת היא לקחה אותי למסעדה קטנה ברחוב לבנדה, עם שישה שולחנות ותפריט על לוח. היא הזמינה בשבילי ולא שאלה, ואני נתתי לה. דיברנו שלוש שעות על דברים שלא דיברנו עליהם בשבע שנים — על מי שפחדנו להיות, על כמה פעמים כל אחת מאיתנו כמעט אמרה משהו ובלעה אותו. כשהיא הושיטה יד מעל השולחן ולקחה את שלי, מישהי משולחן ליד הסתכלה, ולראשונה בחיי זה לא גרם לי להזיז את היד.

"את מפחדת?" היא שאלה.

"קצת," אמרתי. "בעיקר מזה שאני לא מפחדת."

הלכנו ברגל לדירה שלה. בחדר המדרגות היא עצרה אותי בין קומה לקומה ונישקה אותי, ואני הבנתי שאת החברה הכי טובה שלי לא איבדתי בכלל. פשוט סוף סוף ראיתי אותה באור הנכון.

הפורטרט ההוא תלוי אצלנו היום בסלון. אנשים אומרים שיש לי שם מבט מיוחד. אני תמיד עונה שזאת פשוט תאורה טובה.