דף זהב בכריכייה שביפו

את הכריכייה של ליאורה גיליתי במקרה, בסמטה צדדית בשכונת נוגה ביפו, בין מחסן גרוטאות לבית קפה שסגור רוב ימות השבוע. הגעתי לשם עם אלבום תצלומים ישן שמצאתי בשוק הפשפשים, כריכה מתפוררת ודפים שמתקלפים, והייתי בטוח שישלחו אותי הביתה עם חיוך מנומס.

היא הסתכלה על האלבום לפני שהסתכלה עליי. אישה בת ארבעים ושמונה, שיער אסוף ברישול מחושב, משקפיים על קצה האף, אצבעות עם כתמי דבק וזהב. "מי עשה לזה את זה?" שאלה. "הזמן," אמרתי. היא הרימה מבט. "הזמן לא אשם בכלום. אנשים פשוט לא יודעים להחזיק דברים נכון."

בן שלושים, מעצב גרפי, מורגל שאנשים מתפעלים ממני בפגישה ראשונה. אצלה זה לא עבד. היא אמרה לי לבוא ביום חמישי אחר הצהריים, כשאין לקוחות, ושאלמד לעשות את זה בעצמי. "אני לא מתקנת דברים בשביל אנשים שלא מוכנים ללכלך ידיים."

באתי. ואז באתי שוב. שלושה שבועות של ימי חמישי, ואני עומד ליד שולחן העץ הכבד, והיא מאחוריי מסבירה על סיבי נייר, על כיוון, על כמה לחץ בדיוק צריך הברנש הקטן הזה שנקרא מקפל עצם. בפעם הראשונה שהיא הניחה את היד שלה על שלי כדי לתקן לי את הזווית, שכחתי לנשום.

"אתה ממהר," אמרה. "כולכם ממהרים. הדבק לא מעניין אותו שאתה ממהר. הוא עובד בקצב שלו."

"ואם אני לא מצליח להאט?"

היא סובבה אותי אליה. הריח שלה היה פשתן, קפה ומשהו חם מתחת. "אז מישהו יצטרך להאט אותך."

באותו ערב ירד גשם ראשון, מהסוג שמרטיב את יפו ומוציא מהאבנים ריח של ים. ליאורה נעלה את הדלת מבפנים, לא בחיפזון, כמו מי שעושה את זה כל יום. הדליקה את מנורת העבודה בלבד, וכל הסדנה הצטמצמה לעיגול אור אחד סביב השולחן.

"תשב," אמרה. התיישבתי על השרפרף הגבוה. היא נעמדה ביני לבין השולחן, לקחה את שתי ידיי והניחה אותן על המותניים שלה, בשקט, כמו שמניחים ספר פתוח כדי שלא ייסגר.

"אני בת ארבעים ושמונה," אמרה. "אני יודעת בדיוק מה אני רוצה ומתי. אתה בן שלושים ואתה עוד מחפש את המילים. אז הערב לא תחפש. תקשיב לי ותעשה בדיוק מה שאני אומרת. ואם בשלב כלשהו זה לא מתאים לך, אתה אומר מילה אחת ואנחנו חוזרים לדבק."

"ואם זה מאוד מתאים לי?"

"אז תגיד את זה בקול," חייכה. "אני אוהבת לשמוע."

"מאוד מתאים לי," אמרתי.

היא הורידה לי את המשקפיים מהחולצה, קיפלה אותם והניחה בצד, כאילו גם זה חלק מהסדר. אחר כך נישקה אותי. לא נשיקה של התחלה — נשיקה של מישהי שכבר החליטה. איטית, יסודית, עם יד אחת בעורף שלי שהחזיקה אותי במקום בדיוק כמו שהיא החזיקה קודם את הדף המתקלף.

"רואה?" לחשה. "לחץ קבוע. בלי למשוך."

ניסיתי להאיץ ומיד הרגשתי את האצבעות שלה נסגרות קלות על השיער שלי, עוצרות אותי. "לא," אמרה בנימה רגועה לגמרי. "עוד לא." וזה היה מטורף, כמה שהציות הזה הצית אותי. כל פעם שהיא אמרה חכה, הגוף שלי ענה בשריפה.

היא פתחה לי כפתור אחד, ועוד אחד, וכל פעם עצרה כדי להסתכל, כמו אומנית שבודקת אם היישור מדויק. "תגיד לי מה אתה רוצה," ביקשה. אמרתי. היא צחקה בשקט ואמרה שזה בדיוק מה שהיא תכננה, רק לא בסדר הזה.

הסדר היה שלה. הקצב היה שלה. היא הורידה את השיער האסוף והוא נפל על הכתפיים, והיא משכה אותי מהשרפרף אל ספת הפשתן הישנה שבפינה, זאת שבדרך כלל נחות עליה כריכות שמחכות לייבוש. הכול שם היה חם ואיטי ומדויק, והיא לא הפסיקה לדבר — חצאי הוראות, חצאי מחמאות, שאלות שהייתי חייב לענות עליהן בקול. ובכל פעם שעניתי, היא נתנה לי עוד קצת. גשם תופף על החלון הגבוה, והמנורה ציירה עלינו עיגול אחד, וכשהיא סוף סוף אמרה "עכשיו", הייתי כבר כולי שלה.

אחר כך שכבנו שם, היא עם הראש על הזרוע שלי, אצבע אחת מציירת עיגולים על החזה שלי.

"האלבום שלך כמעט מוכן," אמרה.

"חבל. חשבתי שיש לי עוד כמה ימי חמישי."

היא הרימה את הראש והביטה בי באותו מבט בוחן של השבוע הראשון. "יש לי מדף שלם של דברים שבורים בחדר האחורי," אמרה. "אם אתה רוצה ללמוד, יש עבודה לשנה."

"אני לומד לאט," הודיתי.

"אני יודעת," אמרה, ונשקה לי מתחת לאוזן. "זה החלק הכי טוב בך."

יצאתי לסמטה הרטובה אחרי חצות עם האלבום תחת הזרוע ועם מפתח קטן שהיא הכניסה לי לכיס בלי לומר מילה. מאז, בכל יום חמישי, אני מגיע ליפו בשעה שהיא קבעה, מדליק רק את מנורת העבודה, ומחכה שהיא תגיד לי מתי.