דרייב אין, והגשם על השמשה

כשאסף כתב לי באפליקציה "יש לי רעיון מוזר לדייט ראשון", כבר הייתי בשלב שבו כל בית קפה בעיר נראה לי כמו ריאיון עבודה. אני מיכל, בת שלושים ואחת, מעצבת גרפית מחולון, ואחרי שנה של שיחות חולין מול כוס קפוצ'ינו הייתי מוכנה כמעט לכל דבר. "כמה מוזר?" שאלתי. "דרייב אין בתל אביב. סרט שאף אחד מאיתנו לא בחר. אם זה נורא, לפחות יש לנו על מה לדבר."

הגעתי בשמונה ורבע. הוא עמד ליד סובארו כחולה ישנה, בן שלושים וחמש, גבוה יותר מכפי שחשבתי, עם חיוך שהגיע לעיניים לפני שהגיע לפה. "מיכל?" הוא אמר, ואני הנהנתי, והוא פתח לי את הדלת כאילו אנחנו בשנות החמישים. בתוך הרכב חיכו לי שמיכה מקופלת על המושב ושקית נייר עם פופקורן מתוק ושתי בקבוקי מים. "הכנתי שיעורי בית," הוא אמר. "אם השיחה תיתקע, נאכל."

השיחה לא נתקעה. כיוונו את הרדיו לתדר של הסרט, וזה היה איזה סרט מתח צרפתי עם תרגום שרץ מהר מדי, ואחרי עשרים דקות הבנתי שאני לא יודעת מי הרג את מי ושלא ממש אכפת לי. דיברנו בלחש, כאילו יש מישהו מאחורינו שיכעס. הוא סיפר שהוא מהנדס מים, שנוסע הרבה לשדות בעמק, שאוהב את השקט שם. אני סיפרתי על הלקוח שביקש ממני לוגו "שיהיה כמו אפל אבל אחר לגמרי". הוא צחק בקול, ואז שם יד על הפה וצחק בשקט, ואני הסתכלתי על האצבעות שלו ושכחתי מה רציתי להגיד.

באמצע הסרט התחיל גשם. קודם טפטוף, ואז מכה אחת רצינית שכיסתה את השמשה והפכה את המסך לכתם צבעוני מרוח. אסף הפעיל את המגבים לשנייה, ואז כיבה אותם. "בוא נוותר," אמרתי. "אני בכל מקרה לא מבינה מי הבחור עם הכובע." הוא כיבה גם את הרדיו, ופתאום נשאר רק הגשם על הגג, חזק וסדיר, ובפנים חם ומלא באוויר שנשמנו שנינו.

"אני צריך להגיד לך משהו," הוא אמר. "אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה התחשק לי שדייט ראשון לא ייגמר." פניתי אליו, ברך אחת מקופלת על המושב. "אז שלא ייגמר," אמרתי, וזה יצא לי ישר יותר מכפי שתכננתי. הוא הושיט יד והזיז לי קווצה מהלחי, לאט, כאילו הוא נותן לי זמן לעצור אותו, ואני לא עצרתי. הנשיקה הראשונה הייתה זהירה ובדקה משהו, והשנייה כבר לא בדקה כלום.

הידיים שלו היו חמות על הגב שלי, והשמיכה החליקה מהברכיים לרצפה, ובשלב מסוים נתקעתי עם המרפק בהגה והצופר נתן בוק קצר שגרם לשנינו להתפוצץ מצחוק. "זה סימן," הוא אמר, מתנשם, המצח שלו על המצח שלי. "אני גר בחולון," אמרתי. "שתים עשרה דקות מפה, אם אין פקקים." הוא הסתכל עליי שנייה ארוכה. "את בטוחה?" "אני בטוחה. ואתה?" "אני מנסה לא להיראות נלהב מדי," הוא אמר, והתניע.

היו עשר דקות. נסענו עם החלון סדוק קצת, והאצבעות שלו היו על הברך שלי כל הדרך, לא זזות, רק שם, וזה היה הדבר הכי מטריף שקרה לי באותו חודש. בחניה מתחת לבית ישבנו עוד רגע בלי לכבות את המנוע, כמו שני אנשים שיודעים בדיוק מה הולך לקרות ורוצים להחזיק את הרגע שלפני.

בכניסה לדירה הוא תפס אותי ליד הדלת, לפני שהספקתי להדליק אור. המעיל שלי נפל על הרצפה, אחריו שלו, והמסדרון הצר שלי פתאום הרגיש כמו מקום שתוכנן בדיוק בשביל זה. הוא נישק לי את הצוואר ואמר את שמי בשקט, פעם אחת, ואני חשבתי שאין דבר שישווה לאופן שבו גבר אומר את שמך כשהוא לא מנסה להרשים אף אחד. ההליכה לחדר השינה ארכה יותר מדי זמן, כי עצרנו בכל קיר בדרך.

זה היה איטי בהתחלה. היה גשם בחוץ וחושך בפנים, והוא שאל שאלות בלחש וחיכה לתשובות, ואני גיליתי שאני עונה בלי להתבייש. היה צחוק באמצע, כשנתקענו בשרוול, והיה רגע שבו הכול נעצר ושנינו פשוט הסתכלנו, ואז כבר לא היה איטי בכלל. אחר כך שכבתי עם הראש על החזה שלו ושמעתי את הנשימה מסתדרת לאט, ובחוץ הגשם נרגע כאילו גם הוא סיים.

"מה קרה בסוף בסרט?" שאלתי. "אין לי מושג," הוא אמר. "אני חושב שהבחור עם הכובע היה האח." "אין לו אח." "אז אולי זאת הייתה הבלשית." צחקתי לתוך העור שלו.

בבוקר הוא הכין קפה במטבח שלי בלי לשאול איפה הדברים, ומצא הכול לבד, וזה הרגיז אותי מרוב שזה היה נעים. "יש לי ישיבה בעשר בבית שמש," הוא אמר, "אבל אני חוזר ביום חמישי. ויש דרייב אין גם ביום חמישי." "אנחנו לא באמת הולכים לראות סרט," אמרתי. הוא הניח את הספל ונישק אותי בפתח הדלת, ארוכות. "לא," הוא הודה. "אבל אני אוהב את התירוץ."

מאז עברו שמונה חודשים. הסובארו הכחולה חונה אצלי בחניה רוב הלילות, ועדיין לא ראינו אף סרט עד הסוף.