האחיזה האחרונה בקיר הטיפוס ברחובות

יותם הגיע לקיר הטיפוס ברחובות כמעט בכל יום שלישי וחמישי. בן שלושים ושתיים, מתכנת, עם גב שהתעקש להיתפס מול המסך, הוא גילה שהדבר היחיד שמשחרר אותו הוא שעתיים שבהן הוא תלוי באוויר ולא חושב על כלום. האולם היה חם, ריח של גיר ושל גומי, ומוזיקה ישנה מהרמקולים שאף אחד לא טרח להחליף.

אסף הופיע שם בחורף, בן שלושים ושש, פרמדיק שעבד במשמרות מטורפות ונראה כמו מישהו שאף פעם לא ממהר. הוא ניגש ליותם בפשטות מרגיזה ושאל אם הוא מחפש בן זוג לחבל. "אני מאבטח טוב," הוא אמר, "ואני גם לא מדבר תוך כדי."

"זה הכי חשוב," ענה יותם, והושיט יד.

ככה זה התחיל. פעמיים בשבוע, ואז שלוש. אסף היה קושר את הקשר ביותם בתנועות קצרות ובטוחות, אצבעותיו עוברות על הרתמה, בודקות, מהדקות. "תסתובב," הוא היה אומר, ויותם היה מסתובב, מרגיש את פרקי האצבעות שלו ליד המותן, ממש לרגע, ואז את החום שנשאר שם אחר כך הרבה יותר מדי זמן.

יותם הכיר את עצמו מספיק כדי לדעת מה קורה לו. מה שהוא לא הצליח להחליט זה מה קורה לאסף. היו דברים קטנים שאפשר היה לפרש לשני הכיוונים: היד שנשארה על השכם שנייה אחת ארוכה, המבט שעלה עם יותם לאורך הקיר ולא ירד, הדרך שבה הוא אמר "יפה, יותם" בקול נמוך כשהוא הגיע לאחיזה האחרונה.

באחד הערבים, כשהאולם כבר התרוקן והבחור בקופה כיבה חצי מהתאורה, יותם ניסה מסלול שנכשל בו שלוש פעמים. בפעם הרביעית היד שלו החליקה מהאחיזה והוא נפל. החבל תפס אותו באוויר, גופו הסתחרר לאט, והוא מצא את עצמו תלוי מטר וחצי מעל הרצפה, מול הפנים של אסף.

"אמרתי לך שאני מאבטח טוב," אמר אסף, בלי לחייך.

"אתה גם לא מדבר תוך כדי," נשם יותם. "זה מה שסיכמנו."

"זה היה לפני שלושה חודשים." אסף הוריד אותו לאט, סנטימטר אחר סנטימטר, עד שהרגליים נגעו ברצפה והם עמדו קרוב מדי. "עכשיו אני רוצה לדבר."

הם יצאו לחניה. האוויר של פברואר היה קר ונקי, והאור הכתום של הפנס נשפך על רכב הפרמדיק הישן שלו. יותם שעֵן את הגב על הדלת ואסף עמד מולו, עם שקית הגיר ביד ובלי שום מושג מה לעשות איתה.

"אני לא רוצה להרוס שותפות טובה לחבל," אמר אסף.

"אז אל תהרוס."

"זאת לא תשובה."

יותם לקח ממנו את השקית, הניח אותה על גג הרכב, ובאותה תנועה החליק את היד אל העורף שלו. "בוא נבדוק," הוא אמר, "את האמון." ואסף נשק לו, שם, בחניה, בפה שעדיין טעם מהמים הקרים שלו, ובידיים שהדקו את המותניים של יותם בדיוק כמו שהידקו את הרתמה — בטוח, בלי היסוס, בלי להתנצל.

הדירה של אסף הייתה בנס ציונה, קומה שנייה, שתי מרפסות ותמונות של קירות בצפון על הקיר. הם בקושי הדליקו אור. יותם איבד את החולצה איפשהו בין הפרוזדור לסלון, ואסף הצמיד אותו אל הקיר בדיוק בכוח הנכון, כמו מישהו שיודע כמה כוח גוף אחֵר יכול לקבל. "תגיד לי אם משהו לא בסדר," הוא לחש לאוזן.

"הכול בסדר," אמר יותם, והקול שלו נשבר בצחוק. "זה מה שלא בסדר."

הם לא מיהרו. אסף היה סבלני בצורה שהוציאה את יותם מדעתו — ידיים שעברו על הכתפיים הפצועות מהחבל, על הצלקת הקטנה מתחת לצלעות, שפתיים שעצרו בדיוק בנקודות שיותם לא ידע שקיימות אצלו. הוא שמע את עצמו אומר את שמו של אסף יותר מפעם אחת, וכל פעם הידיים האלה הידקו עוד קצת.

אחר כך הם שכבו על המיטה הצרה מדי, התקרה נראית כחולה מהרחוב, והנשימות התיישרו לאט. כפות הידיים שלהם היו עדיין מחוספסות מהגיר, וכשיותם שילב אצבעות עם אסף זה נשמע כמו נייר זכוכית.

"אתה יודע מה הכי אהבתי בך מההתחלה?" שאל אסף אל התקרה.

"שאני נופל יפה?"

"שאתה נופל בלי לצרוח." אסף הסתובב אליו. "רוב האנשים צורחים. אתה פשוט סומך על זה שמישהו תופס."

יותם חשב על זה רגע. "לא על מישהו," הוא אמר. "עליך."

בבוקר אסף הכין קפה חזק מדי ושרף את הטוסט, ויותם צחק עליו עד שקיבל מגבת בפרצוף. בשמונה הם כבר ישבו שניהם על המרפסת, יחפים, והשמש של פברואר חיממה רק את הברכיים.

"יום חמישי?" שאל אסף.

"יום חמישי," אישר יותם. "ואתה מאבטח."

"תמיד.