הביתן האחרון, לילה לפני התערוכה

האולם הגדול בגני התערוכה התרוקן בערך בעשר וחצי. עידו שמע את זה לפי הצליל יותר מאשר לפי העיניים: הפטישים נדמו, מישהו צעק "ביי, נתראה בשמונה", דלת ברזל נסגרה בהד ארוך, ואז נשארו רק הוא, שירה, ומאוורר תעשייתי שסובב אוויר קר בין ביתנים חצי בנויים.

"נשארנו אחרונים," אמרה שירה מלמעלה. היא עמדה על סולם אלומיניום, מחזיקה את הקצה של הבאנר המודפס, קוקו מתפרק, חולצה של החברה קשורה בקשר בצד. "תחזיק לי את הפינה הימנית, היא בורחת."

עידו תפס. הם עבדו יחד כבר שנתיים, שניהם מנהלי מוצר באותה קומה, אותה דרגה, אותן ישיבות אינסופיות ביום רביעי. בן שלושים וחמש, היא בת שלושים ואחת, ולשניהם היה את אותו הרגל רע: לצאת מהישיבה ולהמשיך את הוויכוח במסדרון עוד עשרים דקות, רק כי זה כיף.

"זה עקום," אמר.

"זה לא עקום, אתה עומד עקום."

"שירה. זה עקום בשני סנטימטר."

היא ירדה שתי מדרגות, הטתה את הראש, ונאנחה. "בסדר. זה עקום. אל תיהנה מזה כל כך."

הם הורידו את הבאנר ותלו אותו מחדש, וכשידה נגעה בידו על המסילה, אף אחד מהם לא מיהר להזיז. עידו הרגיש את זה בעורף. זה לא היה חדש. זה היה שם מאז נסיעה אחת לבאר שבע באוטו שלה, ומאז ערב אחד שבו היא צחקה על בדיחה גרועה שלו חזק מדי, ומאז שהוא שם לב שהוא בודק מי עוד נשאר במשרד לפני שהוא קם ללכת.

באחת עשרה ורבע האורות באולם כבו מעצמם. טיימר. חושך מוחלט, חוץ מנורת חירום ירוקה רחוק על הקיר.

"יפה," אמרה שירה בחושך. קולה היה קרוב יותר ממה שציפה.

עידו הוציא את הטלפון והדליק פנס. היא עמדה מולו, אולי שני צעדים, האור צבע חצי מהפנים שלה בלבן והשאיר את החצי השני בצל.

"נשארו לנו הקטלוגים," אמר.

"כן."

"ושלושים ושתיים מזכרות לשים על השולחן."

"כן," היא אמרה, ולא זזה.

הם עמדו ככה עוד רגע ארוך מדי, והוא שמע את עצמו אומר, בקול יותר שקט ממה שתכנן: "אני חושב על זה כבר הרבה זמן."

"אני יודעת," אמרה שירה. "גם אני."

"ואם זה הורס לנו את ימי רביעי?"

"אז נריב בישיבות כמו תמיד," היא אמרה, ולקחה ממנו את הטלפון, והניחה אותו על הקרטון עם האור כלפי מעלה. ואז היא נשקה לו.

הנשיקה הראשונה הייתה זהירה, בדיקה, שאלה. השנייה כבר לא. ידה נכנסה לשיער שלו, והוא תפס את המותניים שלה דרך הבד הדק של החולצה ומשך אותה אליו עד שהגב שלה נגע בעמוד הביתן. היא צחקה לתוך הפה שלו כשהעמוד זז קצת.

"לא פה," לחשה. "בנינו את זה שעתיים."

"יש מחסן מאחורי הקיר האחורי."

"אני יודעת. אני תכננתי את הביתן."

המחסן היה חלל קטן של שני מטר על שניים, מוסתר מאחורי קיר הגבס, עם שמיכות אפורות שמגנות על הציוד ועם ריח של עץ חדש ודבק. עידו משך את וילון הברזנט, ושירה כבר הייתה עליו, יושבת על ארגז, מושכת אותו בחולצה.

"תגיד לי שאתה בטוח," היא אמרה.

"אני בטוח. את?"

"אני לא זוכרת מתי הייתי יותר בטוחה במשהו."

האור מהטלפון הגיע לשם רק כקו דק מתחת לברזנט, וזה הספיק. הוא התיר את הקשר בחולצה שלה לאט, אצבע אחרי אצבע, וכשהיא הורידה אותה הוא שמע את הנשימה שלה משתנה. הוא נשק לה בצוואר, מתחת לאוזן, במקום שגרם לה לתפוס את הכתף שלו חזק, ואז נמוך יותר. היא לחשה את השם שלו פעם אחת, ואחר כך הפסיקה להיות שקטה בכלל, והוא כיסה את הפה שלה בכף היד שלו בצחוק, והיא נשכה לו את הבסיס של האגודל.

השמיכות האפורות ירדו מהארגזים לרצפה. הידיים שלה מצאו את החגורה שלו, והוא אמר "רגע", רק כדי להסתכל עליה שנייה, ואז כבר לא היה רגע. היא משכה אותו אליה, והמחסן הקטן היה חם וצפוף ומושלם, וכל הפעמים שהם לא אמרו כלום במסדרון נגמרו שם, על הרצפה, בין קירות גבס דקים שאיש לא היה מאחוריהם.

אחר כך הם שכבו על השמיכות, הראש שלה על החזה שלו, המאוורר התעשייתי עדיין מסתובב רחוק.

"אחת ועשרה," אמרה שירה, מסתכלת בטלפון. "יש לנו שלושים ושתיים מזכרות."

"שלושים ואחת. אחת נפלה."

הם לבשו את מה שהיה, וסידרו את השולחן לאור פנס, וצחקו בשקט כשהיא שמה את הקטלוגים הפוך ולא שמה לב. בשתיים עשרה דקות לשלוש הם יצאו לחניון הריק, האוויר של תל אביב היה לח ומלוח, והם עמדו ליד האוטו שלה.

"בשמונה אנחנו פה," אמרה. "עם חולצות נקיות ופנים של אנשים רציניים."

"ואחרי שהתערוכה נסגרת?"

שירה חשבה רגע. "אחרי שהיא נסגרת," אמרה, "אתה לוקח אותי לאכול משהו שלא יוצא ממכונה. כמו בן אדם."

"זאת פגישה?"

"זאת פגישה."

בבוקר, כשהאולם התמלא ברעש ובמבקרים ובקפה גרוע בכוסות קרטון, היא עמדה בצד השני של הביתן והסבירה למישהו על המוצר, ובאמצע המשפט העיפה אליו מבט של חצי שנייה. עידו הנהן וחזר למסך. הבאנר, שם למעלה, היה ישר לגמרי.