הבריכה של הקיבוץ אחרי חצות

יעל ברזילי בת השלושים וארבע הגיעה לקיבוץ בעמק ביום חמישי בשתיים בצהריים, בשיא החום, עם תיק בד, מחשב נייד ותיק שרטוטים שהתעקשה להביא למרות שהכול היה בענן. הרפת הישנה עמדה בקצה הקיבוץ, גג אסבסט מתקלף וקירות בטון שספגו שישים שנה של אבק, והוועדה רצתה להפוך אותה לאולם תרבות. "שבוע", אמרה לעצמה כשחנתה מתחת לאקליפטוס. "שבוע ואני חוזרת לתל אביב."

איתמר חיכה לה ליד השער של הרפת, בן שלושים ושמונה, חולצת עבודה מופשלת עד המרפקים וכובע מצחייה שהוריד כשהתקרבה. הוא ניהל את המטעים, אבל מישהו בקיבוץ החליט שהוא גם "מלווה את הפרויקט", וזה הספיק.

"את יעל," הוא אמר. "נפגשנו פעם. בחתונה של רוני ושירה, לפני איזה שש שנים."

היא הביטה בו וניסתה להיזכר, ואז נזכרה. גבר שישב מולה ליד שולחן מספר אחת־עשרה, שסיפר לה על עצים בלי שיהיה בזה שמץ של שעמום, ושאחרי שעתיים קם ונסע כי בבוקר הייתה מסיקה.

"עזבת באמצע," היא אמרה.

"היו לי שלושים דונם שלא מחכים לאף אחד."

"ועכשיו?"

"עכשיו זאת עונה שקטה," הוא אמר, ופתח לה את הדלת.

הם עבדו יחד שלושה ימים. היא מדדה קירות והוא החזיק את קצה הסרט. היא שאלה אם אפשר לפתוח את הגג לאור והוא אמר שאם פותחים את הגג, בחודשי הקיץ אי אפשר יהיה לשבת שם. היא התעקשה. הוא צחק. בערבים הם ישבו על המדשאה ליד חדר האוכל, שתו קפה שחור מכוסות פלסטיק, והיא גילתה שהיא מספרת לו דברים שלא סיפרה לאף אחד במשרד: על הגירושים, על זה שהיא מתכננת בתים לאנשים אחרים כבר עשור ואין לה בית משלה.

"מה את עושה כשחם לך?" הוא שאל ביום הרביעי, כשהטמפרטורה בחוץ נגעה בשלושים ותשע.

"מתלוננת."

"אצלנו יורדים לבריכה."

"היא סגורה בעשר."

הוא הסתכל עליה, ובפעם הראשונה בשבוע היה משהו בפנים שלו שלא היה קשור לרפת. "יש לי מפתח," הוא אמר.

באחת־עשרה וחצי הם עברו בשביל הבטון שבין הדשאים. הממטרות עבדו בצד השני של השכונה, והאוויר הריח גרב ועשב חתוך ואבק רטוב. הצרצרים עשו את הרעש הזה שהיא תמיד שכחה עד שחזרה לשמוע אותו. איתמר פתח את השער בשקט, וכשנכנסו הייתה הבריכה שטוחה לגמרי, פנס אחד דולק מתחת למים, והכחול רעד על הקירות.

יעל הורידה את השמלה ונכנסה במדרגות. המים היו חמימים מלמעלה וקרירים מלמטה, והיא צללה והתרחקה, ורק כשהגיעה לקצה הסתובבה וראתה אותו עומד במים עד החזה, מסתכל עליה, לא מתקרב.

"למה אתה לא בא?" היא שאלה.

"כי אם אבוא, אני לא אעצור באמצע הפעם."

היא הרגישה את זה בבטן, לפני שהספיקה לחשוב. "אז אל תעצור," היא אמרה.

הוא חצה את המים לאט, והיא הרגישה את הגלים הקטנים שהוא דוחף לפניו נוגעים בה עוד לפני שהוא נגע. ואז הוא היה שם, יד אחת על הקיר מאחוריה, השנייה על המותן שלה מתחת למים, והנשימה שלו על הצוואר שלה, והוא עדיין לא נישק אותה.

"שש שנים," הוא אמר.

"אתה נוסע מהר מדי מחתונות."

"אני יודע."

היא הייתה זאת שמשכה אותו אליה. הנשיקה הראשונה הייתה זהירה, מלוחה מכלור, והשנייה כבר לא הייתה זהירה בכלל. היא הרגישה את הגב שלה נלחץ אל האריחים הקרים ואת החום שלו מלפנים, והידיים שלו, שהיו רגילות לעצים ולחבלים, נעו עליה בסבלנות של מישהו שיודע בדיוק כמה זמן לוקח לדבר להבשיל. היא לחשה את שמו פעם אחת, ואז שוב, והמים נעו סביבם במעגלים רחבים שהגיעו עד לשפת הבריכה ונשברו שם בשקט.

אחר כך הם שכבו על המדשאה הקטנה שליד המלתחות, רטובים, עם מגבת אחת לשניים, והסתכלו על השמיים שהיו מלאים בצורה שתל אביב כבר שכחה.

"מחר את מסיימת למדוד," הוא אמר.

"מחרתיים."

"ואז?"

היא חשבה על המשרד ברחוב הרכבת, על הפקקים באיילון, על הדירה שבה אף פעם אין מישהו שמחכה. "ואז יש שלב ביצוע," היא אמרה. "שנה וחצי. מישהו צריך להיות פה כל שבועיים."

"מישהו," הוא חזר.

"אני אדאג שזאת אהיה אני."

הוא הסתובב אליה על הצד, ובאור הכחול שעלה מהמים היא ראתה שהוא מחייך. "ואת עדיין רוצה לפתוח את הגג?"

"יותר מתמיד," אמרה יעל, ומשכה אותו חזרה אליה לפני שהצרצרים הספיקו להתחיל סיבוב חדש.