הגג בנחלאות, אחרי מפגש המילואים

ההודעה נפלה בקבוצת הוואטסאפ של הפלוגה בשלוש אחר הצהריים: "מפגש ביום חמישי, בר באגריפס, מי בא?". אני בת שלושים ושלוש, גרה בתל אביב, עם עבודה שאוכלת לי את כל השעות, ובכל זאת מצאתי את עצמי בשבע וחצי נוסעת בכביש אחת, החלון פתוח, והאוויר משתנה בעלייה לירושלים מלח כבד לרוח יבשה ונעימה.

הבר היה קטן וצפוף, בדיוק כמו שזכרתי מקומות כאלה. עשרה אנשים שלא ראיתי שבע שנים, כולם עם קצת יותר קמטים וקצת פחות שיער. חיבקו אותי, צעקו "יעל!", מזגו לי לימונענע ודחפו אותי לכיסא. ואז הוא נכנס. איתמר. בן שלושים ושש עכשיו, חולצה כחולה פשוטה, אותו חיוך עצלני שתמיד הגיע חצי שנייה אחרי העיניים.

ישבנו אחד מול השני ודיברנו שעתיים, כאילו כל השאר היו רעש רקע. הוא הזכיר לי איך בשמירות של ארבע לפנות בוקר הוא היה מכין קפה שחור על פינג'אן קטן ומחלק לי את כל הסוכר שלו. אני הזכרתי לו שהוא נרדם באמצע משפט על אבא שלו ועל חיפה. צחקנו. ואז נפלה שתיקה כזאת, מהסוג שבו שני אנשים מבינים בבת אחת שמשהו שהיה תקוע שנים מתחיל לזוז.

"את יודעת שרציתי לדבר איתך אז," הוא אמר. "ולא העזתי."

"גם אני," אמרתי, והרגשתי את החום עולה לי בצוואר. "חשבתי עליך יותר פעמים ממה שנעים לי להודות."

החבר'ה התחילו להתפזר בחצות. מישהו קרא לנו להצטרף למקום אחר, ואיתמר הסתכל עליי ושאל, בקול נמוך, אם בא לי ללכת ברגל. יצאנו לרחוב. השוק היה כבר סגור, התריסים מצוירים בפרצופים ענקיים, ריח של תפוזים רקובים ומים של שטיפה. הלכנו לאט לכיוון נחלאות, בסמטאות שבהן שתי מכוניות לא יכולות לעבור, וכל כמה צעדים היד שלו נגעה בשלי ולא התרחקה.

"אני גר כאן," הוא אמר ליד דלת ברזל ירוקה ברחוב נסים בכר. "יש גג. תעלי לראות את העיר?"

"אני עולה," אמרתי, ושנינו ידענו בדיוק על מה הסכמתי.

הגג היה משטח אבן ישן עם חבלי כביסה, שתי כורסאות פלסטיק וצמח יסמין שטיפס על המעקה. ירושלים נפרשה מתחתינו באור כתום עמום, כיפות וגגות ואנטנות, ומרחוק נשמע פעמון של כנסייה. הרוח הייתה קרירה, מהסוג שגורם לך להתקרב למישהו בלי לתרץ את זה.

הוא עמד מאחוריי ליד המעקה ולא נגע בי. "יעל," הוא אמר, "תגידי לי אם את רוצה שאני אנשק אותך, כי אני לא מתכוון לנחש."

הסתובבתי אליו. "אני רוצה. מאוד."

הנשיקה הראשונה הייתה זהירה, כמעט מנומסת, ואז היא הפסיקה להיות זהירה. הידיים שלו עלו מהמותניים שלי לגב, והאצבעות שלי נכנסו לשיער שלו, וכל שבע השנים האלה התקפלו לתוך דקה אחת. הוא אמר לי את שמי בין נשיקה לנשיקה, כאילו הוא בודק שאני באמת כאן, ואני צחקתי אל תוך הפה שלו ואמרתי לו שאני כאן, אני כאן, תמשיך.

הוא הוריד את החולצה שלי לאט, בודק אותי בעיניים בכל שלב, ואני עשיתי לו אותו דבר. עור קריר מהרוח ומתחתיו חום. הוא הביא שמיכה מהסלון ופרש אותה על האבן, והוא שכב איתי שם, מתחת לחבלי הכביסה ולשמיים של ירושלים, והזמן התמתח ונעשה סמיך. ידעתי לומר לו מה אני רוצה והוא ידע להקשיב, וזה היה אולי הדבר המשכר ביותר — שלא היה צורך להעמיד פנים בכלום. בין רגע לרגע הוא עצר, הניח יד על הלחי שלי ושאל, בלחש, "טוב לך?" ואני עניתי לו בגוף לפני שעניתי במילים.

אחר כך שכבנו על הגב והסתכלנו למעלה. הרגליים שלו שלובות בשלי, היסמין מריח חזק, והעיר שקטה בצורה שתל אביב לא יודעת להיות.

"אני כבר לא בן עשרים ושלוש," הוא אמר לתקרה הפתוחה. "אני לא מתכוון לחכות עוד שבע שנים ולראות אותך במפגש הבא."

"אז אל תחכה," אמרתי.

בבוקר התעוררתי מפעמון ומציפורים. הוא כבר היה על הגג עם פינג'אן קטן, אותו פינג'אן ממש, ושתי כוסות. הוא הגיש לי את שלי ואמר, "בלי סוכר, נכון? לא, רגע — עם המון סוכר." התיישבתי לידו עם הברכיים מקופלות, בחולצה שלו, ושתינו קפה שחור מול הגגות.

"מתי את חוזרת לתל אביב?" הוא שאל.

"בעוד שעתיים. אולי שלוש." השתתקתי רגע. "ובשבת אתה בא אליי. יש לי מרפסת קטנה, אין נוף, אבל יש ים בעשר דקות הליכה."

הוא חייך, החיוך הזה שתמיד מאחר בחצי שנייה. "אני בא," הוא אמר. "ואני מביא את הפינג'אן.