החול של חוף דדו, שתיים לפנות בוקר

מאיה שקד, בת שלושים ושלוש, יצאה מאולם האירועים בזכרון יעקב עם הנעליים ביד והשמלה דבוקה לגב. החמסין נשבר בדיוק בחצות, ורוח קרירה עלתה מכיוון הים כאילו מישהו פתח חלון בעולם. היא חיפשה את המפתחות בתיק כשקול מאחוריה אמר: "שקד. את עדיין מכוונת פנסים או שהתבגרת?"

היא הסתובבה. איתי עוזרי, בן שלושים ושש, בסיסט של הלהקה שניגנה כל הערב, עמד עם נרתיק הגיטרה על הכתף וחיוך של מי שיודע בדיוק כמה זמן עבר. חמש שנים, ליתר דיוק. הצגה בתיאטרון בחיפה, חודשיים של חזרות, והוא היה האיש שתמיד נשאר אחרון בחושך ושאל אותה למה היא מצבעת את הבמה בכחול. משהו ביניהם נמתח אז עד הסוף ולא נקרע מעולם.

"ההסעה של הלהקה נסעה בלעדיי," הוא אמר. "את במקרה בכיוון חיפה?"

"במקרה," היא אמרה, "אני ישנה הלילה בדירה של חברה בשדרות הנשיא. היא בחו"ל."

כביש 4 היה ריק כמעט לגמרי. הם נסעו עם חלונות פתוחים, והמזגן כבוי, וריח של שדות קצורים נכנס פנימה. הם דיברו על ההצגה ההיא, על הבמאי שצעק על כולם, על הערב שבו נשרף פנס ונשארו שניהם לבד על הבמה שעה וחצי בחושך. "אז לא עשיתי כלום," אמר איתי לפתע. "וזה מציק לי עד היום."

"גם לי," אמרה מאיה, ושמרה את העיניים על הכביש.

בכניסה לחיפה, במקום לעלות להדר, היא פנתה שמאלה לכיוון חוף דדו. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. הקיוסקים סגורים, השרשרת על החניה פתוחה, ואורות המפרץ והקריות רעדו מעבר למים כמו שורה של פנסי במה כבויים למחצה. היא חנתה, כיבתה מנוע, והשקט פתאום היה רועם.

"את באה?" היא שאלה, וכבר ירדה מהרכב.

החול היה עוד חמים מלמטה וקריר מלמעלה. היא הניחה את השמלה על הסלע, הוא השאיר את החולצה על נרתיק הגיטרה, ושניהם נכנסו למים בבגדים התחתונים כאילו סיכמו את זה עוד בזכרון. הים היה שקט להפתיע, גלים נמוכים שליטפו את הצלעות. מאיה צחקה כשגל קטן הפיל אותה, ואיתי תפס אותה במרפק, והיד שלו נשארה שם רגע אחד ארוך מדי.

"אני עומד לנשק אותך," הוא אמר. "אם זה לא בסדר, תגידי עכשיו."

"חמש שנים חיכיתי שתגיד את זה," היא ענתה.

הנשיקה הייתה מלוחה וארוכה, והמים הגיעו להם עד המותניים, והיא הרגישה את כף ידו פתוחה על הגב התחתון שלה, מושכת אותה אליו בלי למהר. הוא נישק את הצוואר שלה, את העצם מתחת לאוזן, ולחש לה משהו שטבע ברעש הגל. היא אחזה בשיער הרטוב שלו וגילתה שהיא נושמת כאילו רצה.

"לא פה," היא אמרה בסוף, מחייכת אל השפתיים שלו. "יש לי דירה עם מיטה ושלוש דקות נסיעה."

הם נסעו רטובים, מחזיקים ידיים על הגיר, צוחקים על החול שנכנס לכל מקום. המעלית בשדרות הנשיא הייתה ישנה ואיטית, והוא לחץ אותה בעדינות אל המראה ונישק אותה שוב עד שהדלת נפתחה בקומה הרביעית. היא פתחה את המנעול בניסיון שלישי.

בדירה לא הדליקו אור. אורות הנמל נכנסו דרך הדלת של המרפסת וציירו פסים על הרצפה, והיא חשבה, כמו תמיד, על תאורה - ואז הפסיקה לחשוב בכלל. הוא הפשיט אותה לאט, בכוונה לאט, כאילו הוא מכוון מיתר ומחכה לצליל הנכון. כל מקום שבו נגע השאיר צריבה קלה של מלח ועור. היא משכה אותו אל המיטה ולחשה לו מה היא רוצה, והוא הקשיב, ועשה בדיוק את זה, ואחר כך עוד קצת.

המצעים הזרים הסתבכו סביבם. היא שמעה את עצמה אומרת את שמו, ושמעה אותו עונה, והחדר התמלא בנשימות ובים שעוד היה על העור שלהם. זה היה איטי בהתחלה ואחר כך בכלל לא, ובסוף היא צחקה אל הכתף שלו מרוב הקלה, כמו מישהי שהניחה סוף סוף משהו כבד מהידיים.

"חמש שנים," הוא אמר אל התקרה.

"וחצי," היא תיקנה.

בשש וחצי בבוקר האור בחיפה היה ורוד ונקי. מאיה עשתה קפה בפינקג'אן של החברה שלה, והם ישבו על המרפסת בשמיכה אחת ובילו עשרים דקות בניסיון להבין מאיפה מגיע כל כך הרבה חול. איתי אמר שהלהקה מנגנת עוד שבועיים במועדון ברחוב החלוץ, ושהתאורה שם נוראית.

"אני אבוא לסדר לכם את התאורה," אמרה מאיה. "בתנאי שתיקח אותי אחר כך לים."

הוא הביט בה מעל הכוס. "רק אם הפעם לא ניקח חמש שנים."

היא נשענה אליו, הריחה מלח בשיער שלו, ולא טרחה לענות.