הלילה האחרון בכנס בחיפה

נגה ידעה שהיום הזה ייגמר רע או טוב, אבל לא באמצע. שלושה ימים של כנס תעשייה במלון על הכרמל, שני מצגות, חמש פגישות עם לקוחות, והחברה שלחה בדיוק אותה ואת איתי. שניהם מנהלי מוצר, אותה דרגה, אותו ותק כמעט — היא בת שלושים ושלוש, הוא בן שלושים ושש — ואותו הרגל מעצבן לתקן אחד לשני את השקפים חמש דקות לפני העלייה לבמה.

"אמרתי לך שהמספר של הרבעון השלישי לא נכון," הוא אמר לה בלובי, אחרי שהאולם התרוקן.

"אמרת את זה בלחש, בזמן שאני כבר דיברתי. זה לא נקרא להגיד."

"זה נקרא לא להפיל אותך מול מאה אנשים." הוא חייך, את החיוך הצדדי הזה שהיא הספיקה לשנוא במשך שנתיים של ישיבות, ובערך שנה אחת התחילה לחכות לו. "בא לך לשבת? יש מרפסת עם נוף למפרץ והטיסה שלנו רק מחר בצהריים."

הם ישבו על המרפסת עם שתי כוסות יין שאף אחד מהם כמעט לא נגע בהן, כי הדיבור היה מעניין יותר. חיפה נשכבה מתחתיהם כמו לוח מחוונים ענק, אורות נמל ומנופים ושורה של רחובות שיורדים לים. הרוח הייתה קרירה מדי לחולצה הדקה שלה, והיא לא אמרה כלום, רק שילבה ידיים.

"קר לך," הוא אמר, ולא שאל. הוא הוריד את הז'קט ושם לה על הכתפיים, והאצבעות שלו נגעו בעור החשוף שבין הכתף לצוואר, ונשארו שם חצי שנייה יותר ממה שצריך.

נגה לא זזה. היא הרגישה את הדופק שלה עולה לאוזניים.

"איתי," היא אמרה בשקט. "אם אתה עושה את זה, תעשה את זה בכוונה. אני לא אוהבת דברים שאפשר להתכחש להם אחר כך בישיבת צוות."

הוא לא ענה מיד. הוא סובב את הכיסא שלו כך שהם ישבו פנים אל פנים, הברכיים שלו משני צדי הברכיים שלה.

"שנתיים אני יושב מולך בחדר ישיבות ומסתכל על הפה שלך כשאת מתווכחת איתי," הוא אמר. "זה מספיק בכוונה?"

"כמעט."

הוא התכופף ונישק אותה, והיא הפסיקה לספור. הנשיקה הייתה איטית בהתחלה, בדיקה זהירה של גבול, ואז היא הניחה יד על העורף שלו ומשכה, והזהירות נגמרה. הז'קט נפל מהכתפיים שלה אל הרצפה של המרפסת ואף אחד מהם לא הרים אותו.

"החדר שלי או שלך," היא לחשה אל השפה התחתונה שלו.

"שלך. שלי מלא בחומרים של הכנס."

"איזה רומנטי."

המסדרון היה ארוך מדי. הוא הלך חצי צעד מאחוריה, ידו על הגב התחתון שלה, והחום של כף היד חדר דרך הבד ועשה לה משהו בברכיים. היא ניסתה פעמיים להעביר את הכרטיס בדלת לפני שזה עבד, והוא צחק לה באוזן, וזה רק החמיר את המצב.

בפנים, כשהדלת נסגרה, הם עמדו רגע אחד בחושך הכתום של אורות העיר דרך החלון בלי לגעת, רק נושמים. ואז היא התחילה לפתוח לו את הכפתורים של החולצה, אחד־אחד, לאט, כמו מישהי שבודקת כמה זמן הוא מסוגל להחזיק.

"את עושה את זה בכוונה," הוא אמר בקול צרוד.

"סוף סוף אתה לומד איך אני עובדת."

הוא איבד סבלנות באמצע הכפתור הרביעי. הידיים שלו מצאו את המותניים שלה, הרימו אותה קצת, והיא נצמדה אליו ונשקה לו לאורך הלסת והצוואר, והוא גנח בשקט אל השיער שלה. הם נפלו אל המיטה בלי חן במיוחד, היא צחקה, הוא השתיק את הצחוק בנשיקה, והצחוק הפך לנשימה כבדה.

הוא התקדם לאט, כמו שמתקדמים במקום שרוצים לזכור. ביקש רשות בלי מילים ובמילים, והיא נתנה אותה פעם אחר פעם, ואחר כך גם ביקשה בעצמה. בחושך, בין הסדינים הקרים של המלון, היא שכחה שיש מחר, שיש טיסה, שיש משרד בהרצליה עם קירות זכוכית. היה רק הקצב שמצאו יחד, והיד שלו שהחזיקה את היד שלה מעל הראש, והלחישות שלה בשמו עד שהעולם התכווץ לגודל של חדר אחד ואז התפזר.

אחר כך הם שכבו על הגב, מתנשמים, הרגל שלה מעל הרגל שלו, התקרה חלקה ולבנה מעליהם.

"אז," הוא אמר. "מה אנחנו עושים עם זה?"

"לא יודעת." היא הסתובבה על הצד, ראשה על הזרוע שלו. "אבל אני יודעת מה אנחנו לא עושים. אנחנו לא עושים כאילו זה לא קרה. זאת הייתה התנאי שלי כבר על המרפסת."

"אני זוכר." הוא העביר אגודל על הכתף שלה. "אז בוא נגיד ככה: יש לי פגישת סטטוס איתך ביום שני בעשר."

"יש לך."

"אני רוצה להזיז אותה לשבת בערב. בלי מצגת. יש מקום ברחוב מסריק בתל אביב שאת צריכה להכיר."

נגה הרימה גבה. "אתה מזמין אותי לדייט אחרי שכבר שכבנו? אתה עובד לאחור."

"אני מנהל מוצר," הוא אמר ברצינות גמורה. "אני תמיד עובד לאחור מהתוצאה שאני רוצה."

היא צחקה, צחוק אמיתי שהרעיד את המיטה, ונישקה אותו שוב כדי שיפסיק לדבר. בחוץ, מתחת לחלון, המפרץ המשיך להבהב, והטיסה של מחר בצהריים נראתה פתאום רחוקה מאוד.

ביום שני בעשר הם ישבו משני צדי שולחן הישיבות, מקצועיים לחלוטין, ורבו על מספרים של הרבעון השלישי. אף אחד בחדר לא שם לב שכשהיא סיימה לדבר, הוא חייך לעצמו את החיוך הצדדי ההוא, והיא, בלי להרים את העיניים מהמסך, חייכה בדיוק באותו רגע.