המוסך של אורנה בפרדס חנה

את המוסך של אורנה מצאתי במודעה ישנה בפורום של אספני אופנועים: "שיקום מנועים קלאסיים, פרדס חנה, בתיאום מראש בלבד". נסעתי לשם בשישי בצהריים עם BMW משנות השבעים שקניתי בזול מדי, ועם תחושה שאני עומד לשמוע שזרקתי כסף.

היא יצאה מתוך המבנה הנמוך בין עצי האקליפטוס, בת ארבעים ותשע, שיער אסוף ברישול בעזרת עיפרון, אוברול כחול קשור במותניים ושרוולי חולצה מופשלים עד המרפק. ידיים של מישהי שעובדת. היא לא אמרה שלום. היא הקיפה את האופנוע פעמיים, הניחה כף יד על המכסה המנוע כמו שבודקים חום של מישהו, והרימה אליי עיניים.

"בן כמה אתה?" שאלה.

"שלושים ואחת."

"והאופנוע בן חמישים ושתיים. תתייחס אליו בהתאם." היא חייכה חצי חיוך. "אורנה."

"עידן."

היא אמרה שזה ייקח שעתיים לפחות, ושאני מוזמן לחכות או לחזור. נשארתי. היא לא התווכחה, רק הצביעה על כיסא פלסטיק ליד הדלת ואמרה שאם אני מתכוון לנשום לה בעורף, שאעשה את זה בשקט.

ישבתי שם ובהיתי בה שעה שלמה. היא עבדה בביטחון של מישהי שאין לה מה להוכיח לאף אחד. כל כמה דקות היא הושיטה יד לצד בלי להסתכל, ומצאה בדיוק את המפתח שרצתה. פעם אחת היא כן הסתכלה לאחור, בדיוק ברגע שהעיניים שלי היו איפה שלא היו צריכות להיות, ולא הסמיקה ולא נעלבה. היא פשוט החזיקה את המבט שתי שניות יותר מדי, והחזירה אותו למנוע.

בשש היא ניגבה ידיים בסמרטוט וחיברה את החוטים. "תתניע."

המנוע השתעל פעמיים ואז נכנס לקצב עמוק ויציב, כזה שמרגישים בעצם החזה. צחקתי כמו מטומטם. היא עמדה מולי עם הידיים על המותניים ואמרה, "עכשיו הוא שלך. קודם הוא היה רק חתיכת ברזל שקנית."

כיביתי. השתררה דממה גדולה במוסך, רק מאוורר תקרה שחורק ואור כתום שנכנס אלכסוני מהדלת.

"כמה אני חייב לך?"

"אחר כך." היא הצמידה את עצמה לשולחן העבודה, משעינה את כפות הידיים מאחוריה. "עידן, אתה מסתכל עליי מאז שהגעת. אני לא אומרת את זה בתלונה."

הרגשתי את האוזניים שלי נשרפות. "זה לא היה מכוון."

"זה כן היה מכוון." היא אמרה את זה ברוגע מוחלט. "אני בת ארבעים ותשע. אני לא מתעסקת עם רמזים ואני לא מחכה שתאזור אומץ. אם זה לא מעניין אותך, קח את האופנוע ותיסע, ונהיה חברים."

"ואם כן מעניין אותי?"

"אז תסגור את הדלת."

סגרתי. המנעול נכנס למקומו בקליק קטן ששמעתי בכל הגוף.

היא לא מיהרה לשום מקום. היא קראה לי אליה באצבע, ואז עצרה אותי במרחק של טפח ולקחה את הזמן להסתכל עליי, עד שהנשימה שלי השתנתה לבד. "ככה," היא אמרה בשקט. "בלי לרוץ. אני קובעת את הקצב, אתה נהנה. מוסכם?"

"מוסכם," אמרתי, והקול שלי נשמע זר.

היא הניחה כף יד על החזה שלי והחזיקה שם, לא דוחפת ולא מושכת, רק מרגישה כמה חזק זה הולם. אחר כך היא נישקה אותי, ובנשיקה הזאת הייתה סבלנות שלא הכרתי מנשים שיצאתי איתן; אין בה חיפזון, אין בה בדיקה אם אני מרוצה. היא לקחה מה שרצתה ונתנה לי להשתוקק. כשניסיתי להאיץ היא הרחיקה את הפנים שלה סנטימטר ואמרה "לא עדיין", וחיכיתי, ומעולם לא נהניתי כל כך לחכות.

היא הפשילה את צווארון החולצה שלי לצד וכיוונה את הפה שלי לאיפה שרצתה, ואז לאיפה שרצתה אחר כך. ריח של שמן מנוע וסבון ועורה החם. כפות ידיה היו מחוספסות קצת ומדויקות מאוד, ובכל פעם שגיליתי משהו שגרם לה להיעצר ולשאוף אוויר, היא לחשה "שם. עוד", ולא ביישנות ולא משחקים. השולחן מאחוריה חרק. הסמרטוט נפל מהקצה. היא אמרה את שמי פעם אחת, לאט, כמו החלטה, ואני נתתי לעצמי להימסר לה לגמרי, לידיים האלה שיודעות לפרק מנוע ולהרכיב אותו מחדש. בחושך שמעבר לדלת האקליפטוסים רשרשו ואנחנו כבר לא שמענו כלום חוץ מעצמנו.

אחר כך ישבנו על הרצפה הקרירה, גב אל ארגז כלים, והיא הדליקה לעצמה סיגריה אחת ופתחה חלון.

"לא היית חייבת," אמרתי, וצחקתי מהטיפשות של המשפט. "התכוונתי, לא בשביל התשלום."

"עידן." היא הביטה בי בסבלנות של מישהי שראתה הכול. "אני עושה רק מה שבא לי. שאלתי, אמרת כן, שנינו מבוגרים. תפסיק לחפש הסברים."

"ומה עכשיו?"

"עכשיו אתה משלם לי על הקרבורטור, כי זה עסק." היא נשפה עשן אל החלון. "ובעוד שבועיים אתה מביא את האופנוע לכוונון. תגיע מוקדם. יש כביש יפה דרך הבאר של הפרדס, ואני רוצה לנסוע מאחוריך."

העברתי לה את הכסף ביד רועדת קצת, והיא ספרה אותו ברצינות גמורה, כאילו לא קרה שום דבר.

כשיצאתי לכביש כבר היה חושך. המנוע עבד מושלם. נסעתי לאט, ולא בגלל האופנוע. בעוד שבועיים, אמרתי לעצמי, ולא הצלחתי להפסיק לחייך.