המוסך של אורנה בפרדס חנה
טוב, אז את המוסך של אורנה מצאתי במודעה ישנה בפורום של אספני אופנועים: "שיקום מנועים קלאסיים, פרדס חנה, בתיאום מראש בלבד".
נסעתי לשם בשישי בצהריים עם BMW משנות השבעים שקניתי בזול מדי, ועם תחושה שאני עומד לשמוע שזרקתי כסף.
היא יצאה מתוך המבנה הנמוך בין עצי האקליפטוס, בת ארבעים ותשע, שיער אסוף ברישול בעזרת עיפרון, אוברול כחול קשור במותניים ושרוולי חולצה מופשלים עד המרפק.
ידיים של מישהי שעובדת. ציצים מלאים מתחת לחולצה, תחת עגול באוברול, פצצה שלא מתאמצת. היא לא אמרה שלום.
היא הקיפה את האופנוע פעמיים, הניחה כף יד על המכסה כמו שבודקים חום של מישהו, והרימה אליי עיניים.
"בן כמה אתה?"
"שלושים ואחת."
"והאופנוע בן חמישים ושתיים. תתייחס אליו בהתאם." היא חייכה חצי חיוך. "אורנה."
"עידן."
היא אמרה שזה ייקח שעתיים לפחות, ושאני מוזמן לחכות או לחזור. נשארתי.
היא לא התווכחה, רק הצביעה על כיסא פלסטיק ליד הדלת ואמרה שאם אני מתכוון לנשום לה בעורף, שאעשה את זה בשקט.
ישבתי שם ובהיתי בה שעה שלמה. היא עבדה בביטחון של מישהי שאין לה מה להוכיח לאף אחד.
כל כמה דקות היא הושיטה יד לצד בלי להסתכל, ומצאה בדיוק את המפתח שרצתה. האוברול זז על התחת שלה כשהיא התכופפה, והזין שלי זז בתוך הג'ינס.
חשבתי לעצמי: זה לא קורה לי. פעם אחת היא כן הסתכלה לאחור, בדיוק ברגע שהעיניים שלי היו על הכוסית הזאת ולא על המנוע, ולא הסמיקה ולא נעלבה.
היא פשוט החזיקה את המבט שתי שניות יותר מדי, והחזירה אותו למנוע.
בשש היא ניגבה ידיים בסמרטוט וחיברה את החוטים. "תתניע."
המנוע השתעל פעמיים ואז נכנס לקצב עמוק ויציב, כזה שמרגישים בעצם החזה. צחקתי כמו מטומטם.
היא עמדה מולי עם הידיים על המותניים ואמרה, "עכשיו הוא שלך. קודם הוא היה רק חתיכת ברזל שקנית."
כיביתי. השתררה דממה גדולה במוסך, רק מאוורר תקרה שחורק ואור כתום שנכנס אלכסוני מהדלת.
"כמה אני חייב לך?"
"אחר כך." היא הצמידה את עצמה לשולחן העבודה, משעינה את כפות הידיים מאחוריה. "עידן, אתה מסתכל עליי מאז שהגעת. אני לא אומרת את זה כתלונה."
הרגשתי את האוזניים שלי נשרפות. "זה לא היה מכוון."
"זה כן היה מכוון." היא אמרה את זה ברוגע מוחלט. "אני בת ארבעים ותשע. אני לא מתעסקת עם רמזים ואני לא מחכה שתאזור אומץ. אם זה לא מעניין אותך, קח את האופנוע ותיסע, ונהיה חברים."
"ואם כן מעניין אותי?"
"אז תסגור את הדלת."
סגרתי. המנעול נכנס למקומו בקליק קטן ששמעתי בכל הגוף. נעמד לי לגמרי.
היא לא מיהרה לשום מקום. היא קראה לי אליה באצבע, ואז עצרה אותי במרחק של טפח ולקחה את הזמן להסתכל עליי, עד שהנשימה שלי השתנתה לבד.
"ככה," היא אמרה בשקט. "בלי לרוץ. אני קובעת את הקצב, אתה נהנה. מוסכם?"
"מוסכם," אמרתי, והקול שלי נשמע זר.
היא הניחה כף יד על החזה שלי והחזיקה שם, לא דוחפת ולא מושכת, רק מרגישה כמה חזק זה הולם.
אחר כך היא נישקה אותי, ובנשיקה הזאת הייתה סבלנות שלא הכרתי. אין בה חיפזון, אין בה בדיקה אם אני מרוצה.
הלשון שלה איטית, חמה, והיא לקחה מה שרצתה ונתנה לי להשתוקק.
כשניסיתי להאיץ היא הרחיקה את הפנים סנטימטר ואמרה "עוד לא", וחיכיתי, ומעולם לא נהניתי כל כך לחכות.
היא הפשילה את צווארון החולצה שלי לצד וכיוונה את הפה שלי לצוואר שלה, ואז לפיטמה דרך הבד. ריח של שמן מנוע וסבון ועורה החם.
פתחתי לה כפתור, והציצים יצאו כבדים, פטמות כהות וקשות. לקחתי אחת לפה. היא שאפה אוויר.
"שם. עוד."
ליקקתי, מצצתי, עברתי לשנייה. כפות הידיים שלה מחוספסות קצת ומדויקות מאוד, אחת בשיער שלי והשנייה על הזין דרך המכנסיים, לוחצת לאט.
השולחן מאחוריה חרק. הסמרטוט נפל מהקצה.
"תוריד לי את האוברול," היא אמרה. "לאט."
הורדתי. מתחת היו רק תחתונים כהים, רטובים באמצע. היא פשטה אותם בעצמה, עלתה על השולחן ופישקה. הכוס שלה הייתה פתוחה, ורודה, מבריקה. "תרד לי.
ותסתכל עליי בזמן שאתה מלקק."
ירדתי על הברכיים בין הרגליים שלה. הלשון שלי על הכיפה, לאט כמו שהיא רצתה, ואז יותר, והאצבעות שלי בפנים, חמה ורטובה ומתהדקת.
היא גנחה נמוך, "אההה, כןןן, אל תעצור", והירכיים שלה רעדו על הלחיים שלי.
היא אמרה את שמי פעם אחת, לאט, כמו החלטה, ואז גמרה לי על הלשון, קצר, חד, עם יד שתופסת לי בשיער.
"קום."
קמתי. היא פתחה לי את הג'ינס, הוציאה את הזין, והביטה בו כמו שהיא מביטה במנוע. "יפה."
ואז היא ירדה מהשולחן, דחפה אותי אחורה לכיסא הפלסטיק, וירדה על הברכיים. המציצה שלה הייתה כמו העבודה שלה: בלי בזבוז, בלי משחקים.
פה חם, לשון על הכיפה, יד על הביצים, והיא הסתכלה לי בעיניים בזמן שהזין נעלם לה בגרון. "פאק," אמרתי.
היא חייכה עם הפה מלא ועצרה בדיוק לפני שגמרתי.
"עוד לא. אני רוצה אותך בתוכי."
היא הסתובבה, נשענה על השולחן, תחת אליי. "דוגי. לאט בהתחלה."
נכנסתי. הכוס שלה הייתה רותחת, צרה, רטובה עד הטירוף. היא נשפה, "כן, ככה, תזיין אותי כבר", ואני התחלתי לזוז. בכל דחיפה השולחן זז.
היא דחפה אחורה, פגשה אותי, והמאוורר חרק מעלינו כמו מטומטם. "יותר חזק. אל תעצור."
תפסתי לה במותניים וזיינתי אותה כמו שהיא ביקשה. העור שלה חם, הזיעה על הגב, הריח של שמן וכוס וסבון.
היא גנחה "אההה, כןןן, פאק, שם", והיד שלה ירדה לכיפה. הרגשתי אותה מתהדקת.
"תחליף," היא אמרה, ועלתה עליי על הכיסא. רוכבת. הציצים זזו מול הפנים שלי, היא תפסה לי את הידיים והניחה אותן על הפטמות, וירדה על הזין עד הסוף. "אתה לא זז. אני זזה."
והיא זזה. לאט, עמוק, ואז מהר, והכיסא חרק ואני חשבתי שהוא עומד להישבר. היא גמרה שוב, רועדת, הכוס מתכווצת על הזין, והיא לחשה "תישאר בפנים, אל תגמור עדיין".
הורדתי אותה לרצפה, על הגב, ארגז הכלים ליד הראש. מיסיונרית.
הרגליים שלה על הכתפיים שלי, ואני בפנים עד הביצים, מזיין אותה לאט ואז חזק, והיא אמרה "כן, ככה, תסתכל עליי". הסתכלתי.
הפנים שלה אדומות, הפה פתוח, העיניים חדות. "אני גומרת, אל תעצור."
היא גמרה שלישית, חזק, ציפורניים בכתפיים שלי, והגוף שלה רעד מתחתיי. "תגמור לי על הבטן," היא אמרה. "אני רוצה לראות."
יצאתי. שתי תנועות והשפריץ יצא, חם, על הבטן ועל הציצים, והיא הסתכלה על זה ברוגע של מישהי שקיבלה בדיוק מה שביקשה.
"יפה," היא אמרה, ונגעה בזה באצבע, וליקקה. "אתם לא מבינים מה האישה הזאת עושה."
אחר כך ישבנו על הרצפה הקרירה, גב אל ארגז כלים, והיא הדליקה לעצמה סיגריה אחת ופתחה חלון.
בחושך שמעבר לדלת, האקליפטוסים רשרשו, ואנחנו כבר לא שמענו כלום חוץ מהמאוורר.
"לא היית חייבת," אמרתי, וצחקתי מהטיפשות של המשפט. "התכוונתי, לא בשביל התשלום."
"עידן." היא הביטה בי בסבלנות של מישהי שראתה הכול. "אני עושה רק מה שבא לי. שאלתי, אמרת כן, שנינו מבוגרים. תפסיק לחפש הסברים."
"ומה עכשיו?"
"עכשיו אתה משלם לי על הקרבורטור, כי זה עסק." היא נשפה עשן אל החלון. "ובעוד שבועיים אתה מביא את האופנוע לכוונון. תגיע מוקדם. יש כביש יפה דרך הבאר של הפרדס, ואני רוצה לנסוע מאחוריך."
העברתי לה את הכסף ביד קצת רועדת, והיא ספרה אותו ברצינות גמורה, כאילו לא קרה שום דבר.
כשיצאתי לכביש כבר היה חושך. המנוע עבד מושלם. נסעתי לאט, ולא בגלל האופנוע. בעוד שבועיים, אמרתי לעצמי, ולא הצלחתי להפסיק לחייך. הקרבורטור שולם.
הכוונון, בתכלס, עוד לפנינו.
תגובות לסיפור (0)