המיקסר, הכבלים והלילה בנחלת בנימין

אני שירן, בת עשרים ותשע, ושלוש שנים אני הסאונדיסטית של מועדון קטן ברחוב הסמוך לנחלת בנימין. מקום של מאה ועשרים איש בלחץ, תקרה נמוכה, מזגן שמתלונן וקיר לבנים שספג יותר זיעה מכל חדר כושר בעיר. בלילות שישי העיר מסביב רועשת, אבל אני תמיד בתוך הבועה שלי, מאחורי המיקסר, עם אוזן אחת בחדר ואחת בתערובת.

אסף מתופף בהרכב שמנגן אצלנו פעם בחודש. בן שלושים וארבע, שיער אסוף, חולצה שחורה שתמיד נדבקת לו לגב בסוף הסט. הוא היחיד שעולה אליי לדוכן לפני הסאונדצ'ק ושואל מה אני שומעת, לא מה הוא רוצה לשמוע. ככה זה התחיל. שלוש שנים של "תוריד לי קצת בהחזר" ו"תעשי לי טובה, פחות ריוורב", ושל מבטים שנשארו שנייה אחת יותר מדי.

באותו לילה הסט נגמר באחת וחצי. הקהל התפזר לכיוון אלנבי, הברמן שטף את הדלפק, והאורות הלבנים הדליקו את כל הכיעור של המקום. נשארתי לגלול כבלים. אסף יצא מהחדר האחורי עם הסנר על הכתף ועצר מולי.

"את תמיד נשארת אחרונה."

"מישהו צריך," אמרתי. "ואת הכבלים שלך אתה מגלגל כמו מישהו שכועס עליהם."

הוא צחק, הניח את הסנר על הבמה והתחיל לעזור. גלגלנו בשקט, שניים מול שני צדדים של אותו כבל, עד שהידיים שלנו נפגשו באמצע. אף אחד לא זז.

"שירן," הוא אמר, והקול שלו היה נמוך מהרגיל, "אני עולה אלייך לדוכן כבר שלוש שנים."

"אני יודעת כמה פעמים."

"גם את סופרת?"

"אני סאונדיסטית. אני סופרת הכול."

הוא לקח ממני את הכבל והניח אותו על השולחן, לאט, כאילו הוא רוצה שיהיה לי זמן להגיד לא. לא אמרתי. אמרתי "תתקרב", והוא התקרב, ונשק לי ליד הפה ואז על הפה, והקיר הקר של הלבנים נגע לי בכתפיים דרך החולצה.

"פה?" הוא שאל כשנשמנו.

"הברמן עוד רגע נועל."

"אז בוא נהיה מהירים בפירוק ואיטיים אחר כך."

מעולם לא פירקתי במה בקצב כזה. תוך עשרים דקות הכול היה בארגזים, המיקסר כבוי, והמפתחות בכיס שלי. יצאנו לרחוב, והאוויר הלח של תל אביב בלילה אוגוסטי עטף אותנו כמו מגבת רטובה. הוא גר ברחוב יהודה הלוי, שבע דקות הליכה. הלכנו בשקט, הכתפיים נוגעות, ועברנו ליד הדוכן שמוכר מיץ בלילה ולא עצרנו.

הדירה שלו הייתה קומה שלישית בלי מעלית, ובסלון עמדה ערכת תופים מכוסה בשמיכה. "השכנים אוהבים אותי בזכותה," הוא אמר, ואני כבר לא הקשבתי, כי סובבתי אותו והצמדתי אותו לדלת.

מה שהיה אחר כך היה איטי בדיוק כמו שהבטיח. הוא הוריד ממני את החולצה כאילו הוא מכוון כלי, בודק כל תזוזה, מקשיב לנשימה שלי כדי לדעת אם לעלות או להוריד. כשהידיים שלו ירדו לגב התחתון שלי שמעתי את עצמי צוחקת, ואז לא צוחקת בכלל. הוא לחש לי משהו לאוזן ואני עניתי "עוד", וזאת הייתה כל השיחה שהייתה צריכה להיות. המזגן בחדר לא הספיק, החלון היה פתוח, ומלמטה עלה קול של אופנוע ושל מישהו שצוחק בדרך הביתה. לא היה אכפת לנו. הגוף שלו ידע קצב, והגוף שלי ידע לענות, וזה נמשך עד שהסדין היה מעוך והנשימות שלנו היו הדבר היחיד ששמעתי בחדר.

אחר כך שכבנו על הגב, הוא עם יד אחת מתחת לראש, אני עם רגל מונחת עליו.

"שלוש שנים," אמרתי לתקרה.

"פחדתי שתגידי לי שאת לא מתערבבת עם מוזיקאים."

"אני לא. אתה חריג סטטיסטי."

"אני אקח את זה."

בשש בבוקר התעוררתי מהאור. הוא עמד במטבח יחף, עשה קפה בפינג'אן ושרף אותו קצת. לקחתי את הספל ויצאתי למרפסת הקטנה. למטה יהודה הלוי התחיל לזוז: משאית פריקה, אישה עם כלב, אופניים חשמליים שחולפים בלי בלמים. ירושלים הייתה מתעוררת אחרת, לאט; תל אביב פשוט ממשיכה מאיפה שהפסיקה.

"יש לנו הופעה בעוד שלושה שבועות," הוא אמר מאחוריי.

"אני יודעת. אני עושה את הסאונד."

"אז מה עושים עד אז?"

הסתובבתי אליו. הוא נראה עייף ומרוצה, עם סימן של כרית על הלחי.

"קודם כול," אמרתי, "אתה לומד לגלגל כבלים נורמלי. אני לא מוכנה שהציוד שלי יסבול בגלל רומן."

"רומן," הוא חזר, ועקומה קטנה עלתה לו בזווית הפה. "אהבתי את המילה."

הנחתי את הספל על המעקה, ותפסתי לו את החולצה. "תיכנס פנימה," אמרתי. "הקפה ייצא מר ממילא."

שלושה שבועות אחר כך עליתי לדוכן, הדלקתי את המיקסר, והוא עלה אליי לפני הסאונדצ'ק כמו תמיד. "תוריד לי קצת בהחזר," הוא אמר, ואז, בלי להזיז שריר בפנים, "ותשאירי לי את המפתחות הערב."

השארתי.