המלח שנדבק לעור בעין בוקק

הגעתי לעין בוקק בשלוש אחר הצהריים, אחרי שמונה חודשים שבהם לא ישנתי כמו בן אדם. אני מאיה, בת שלושים וארבע, מעצבת, ובדיוק סיימתי פרויקט שאכל לי את כל השנה. קניתי לעצמי שלושה לילות במלון קטן, כזה עם לובי של שנות התשעים וריח של כלור ומלח, ואמרתי לעצמי: שלושה ימים בלי מיילים, בלי אנשים, בלי לדבר.

התוכנית החזיקה מעמד בערך עד שבע בערב.

ירדתי לבריכת המלח המחוממת, זאת שבחוץ, כשהשמיים כבר היו בצבע של תות כבוש וההרים של ירדן נראו כמו קו שמישהו צייר ביד רועדת. הייתי לבד במים, צפה על הגב, הידיים פרושות, והמלח החזיק אותי כאילו מישהו שם כף יד מתחת לגב שלי. ואז שמעתי מישהו נכנס.

"סליחה, הרסתי לך את השקט?"

פקחתי עין אחת. גבר בן שלושים ושמונה בערך, רחב כתפיים, זקן קצר עם כמה שערות לבנות, עומד במים עד המותניים ומחזיק כוס תה בזהירות מוגזמת.

"רק אם אתה מדבר הרבה," אמרתי.

"אני בדרך כלל לא. איתי."

"מאיה."

הוא התיישב על המדרגה בקצה השני, במרחק מכובד, ושתינו דקה שלמה של שתיקה. זאת הייתה השתיקה הכי נעימה שהייתה לי מזה חודשים. אחר כך הוא אמר שהוא אדריכל ממודיעין, שהוא מגיע לכאן פעמיים בשנה לבד כי אשתו לשעבר שנאה את ים המלח, ושזה כנראה אומר עליו משהו. צחקתי. הצחוק יצא לי חזק מדי ונשמע על כל הבריכה.

למחרת בבוקר ראיתי אותו שוב ליד עמדת הבוץ. הוא עמד שם מרוח מהצוואר עד הברכיים, אפור לגמרי, ונראה כמו פסל שעוד לא החליטו עליו. "תעזרי לי בגב?" הוא שאל, "אין לי ידיים מאחור."

לקחתי חופן בוץ קר ומרחתי לו על הכתפיים. העור שלו היה חם מתחת לקור של הבוץ, והשרירים נעו לי מתחת לאצבעות בכל פעם שהוא נשם. מרחתי לאט יותר ממה שהיה צריך. הוא לא אמר כלום, אבל הראש שלו ירד קצת קדימה.

"את עושה את זה כמו מישהי שמנסה לבדוק משהו," הוא אמר בשקט.

"ואם כן?"

"אז תדעי שגם אני בדקתי אתמול בבריכה."

בילינו את כל היום ביחד ולא הודינו בזה אפילו לעצמנו. אכלנו צהריים בשולחן אחד, נסענו ברכב שלו עד מצדה ולא עלינו, רק עמדנו למטה בחום של ארבעים מעלות והסתכלנו למעלה כמו שני אנשים שנמאס להם להוכיח משהו. בדרך חזרה היד שלו הייתה על ההגה והיד שלי על הברך שלי, וכל הדרך חשבתי כמה סנטימטרים מפרידים ביניהן.

בערב הוא דפק לי בדלת עם שתי כוסות תה נענע.

"יש בריכה פנימית שפתוחה עד אחת," הוא אמר. "אין בה אף אחד בשעה הזאת."

ירדנו. הוא צדק, הבריכה הייתה ריקה, האורות מתחת למים צבעו את הכול בתכלת רועדת והאדים עלו עד התקרה. נכנסנו ושחינו קצת, ואז פשוט עמדנו אחד מול השנייה במים עד הכתפיים.

"מאיה," הוא אמר, "אני הולך לנשק אותך עוד שתי שניות, אלא אם תגידי לא."

"אל תספור," אמרתי, ותפסתי לו את העורף.

הנשיקה הייתה מלוחה מהמים ומתוקה מהתה, ואני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נישקו אותי ככה — לא בבהילות, אלא כמו מישהו שהחליט להישאר. הידיים שלו עלו לי על הגב והמים נעו איתנו, והרגשתי אותו נושם לי לתוך הצוואר כשאמר את השם שלי.

"למעלה," לחשתי. "אצלי."

עלינו רטובים, מותירים שובל קטן של טיפות במסדרון, צוחקים בלחש כמו שני אנשים שעושים משהו קצת לא מתאים לגילם ונהנים מזה בדיוק בגלל זה. בחדר הוא הצמיד אותי לדלת לפני שהספקתי להדליק אור, והבגד הים הרטוב נפל על הרצפה עם קול מצחיק, ושנינו צחקנו, ואז הפסקנו לצחוק.

הוא לקח את הזמן. זה מה שאני זוכרת הכי חזק — כמה זמן הוא לקח. כל נשיקה הייתה במקום אחר, כל פעם שחשבתי שהבנתי לאן זה הולך הוא עצר ושאל בלחש אם ככה טוב, ואני כבר לא יכולתי לענות במילים שלמות. המלח עוד היה על העור שלנו, והוא נדבק לשפתיים שלו, ולרגע חשבתי שככה בדיוק מרגיש מישהו שנזכר שיש לו גוף. אחר כך לא חשבתי כלום.

באור הראשון התעוררנו משני צידי מיטה שהצטמצמה לצד אחד. הוא היה ער לפניי, מסתכל בתקרה.

"אני חוזר מחר לצפון," הוא אמר.

"אני יודעת."

"ואת לירושלים."

"גם זה נכון."

הוא הסתובב אליי. "יש בערך שעתיים וחצי נסיעה בינינו. זה לא בלתי אפשרי."

ישבתי, עטפתי את עצמי בסדין והסתכלתי מהחלון על הים השטוח והאפור־כסוף, המים שלא נותנים לאף אחד לשקוע.

"בוא נתחיל בקפה למטה," אמרתי. "ואז נדבר על שעתיים וחצי."

שתינו קפה. דיברנו. ושלושת הימים שבאתי לבלות בשקט מוחלט הסתיימו בכך שבדרך חזרה, בכביש 90, מצאתי את עצמי מחייכת לבד ברכב כמו מטורפת, עם טעם של מלח שעוד נשאר לי על השפתיים.