המנה השלישית: ערב בזכרון יעקב
ארבעה חודשים ושלושה שבועות עברו מאז הערב שבו עמדנו שלושתנו סביב אותו משטח עבודה בסדנת הבישול בחדרה. דנה חתכה בצל, איתי שכח את השמן על האש, ואני צחקתי עליהם בקול רם מדי. מאז היינו קבוצת וואטסאפ עם שם מטופש, שתי ארוחות בחוץ, טיול אחד ביער, והרבה מאוד שיחות לילה על מה שאנחנו רוצים ומה לא.
אני יעל, בת שלושים ושתיים, צלמת מוצר, גרה לבד בגבעת אולגה עם צמח אחד ששורד בנס. דנה בת שלושים וחמש, איתי בן שלושים ושמונה, יחד תשע שנים, בית ישן עם מרפסת עץ בזכרון יעקב. הם לא הציעו לי את זה בבת אחת. זה בא לאט, בצורת שאלה זהירה של דנה: "את חושבת לפעמים על שלושה?" ואני עניתי "אני חושבת על זה יותר ממה שאני מודה", וזה פתח דלת שלקח לנו חודשים לעבור בה.
דיברנו על הכול. מה מותר לשאול באמצע, איך עוצרים בלי להסביר, מה קורה למחרת בבוקר. דנה אמרה שהיא לא רוצה להרגיש אורחת במיטה של עצמה. איתי אמר שהוא הכי חושש שאני ארגיש כמו חוויה ולא כמו בן אדם. אני אמרתי שאני לא רוצה להיות סוד. סיכמנו מילה אחת שעוצרת הכול, ומשפט אחד שאומר "לאט יותר". סיכמנו שאין חובה שיקרה משהו בכלל.
בערב עצמו הגעתי בשמונה. המדרגות אל הבית שלהם צרות, ואני עליתי בהן עם בקבוק מים מוגזים ולב שדפק בגרון. דנה פתחה בשמלת פשתן ובשיער אסוף רשלנית, ואיתי עמד מאחוריה עם מגבת על הכתף. "בישלנו", אמר, "בלי בצל, למדנו לקח".
אכלנו על המרפסת. הרוח מהוואדי הייתה קרירה והנרות נכבו פעמיים. דיברנו על עבודה, על חתול שכונתי שמתעקש להיכנס להם לסלון, על סרט שכולנו שנאנו. בשלב מסוים שמתי לב שאנחנו מדברים מהר מדי, כאילו המילים מחזיקות אותנו מעל המים. דנה שמה יד על היד שלי ואמרה: "אנחנו לא חייבים כלום הערב. באמת."
"אני יודעת", אמרתי. "זה בדיוק מה שגורם לי לרצות."
היא חייכה, ואז נשענה והתקרבה, לאט מספיק כדי שאוכל לעצור. לא עצרתי. הנשיקה הראשונה הייתה זהירה וטעמה כמו לימון מהסלט, ואחריה היא נשמה לתוך הצוואר שלי ואמרה בשקט: "חיכיתי לזה חודשים." הסתכלתי על איתי. הוא ישב מולנו, נשען אחורה, עיניים כהות ורגועות.
"אתה בסדר?" שאלתי.
"אני יותר מבסדר", אמר. "אבל אני מחכה שתזמיני אותי."
אהבתי אותו על זה. "בוא", אמרתי.
נכנסנו פנימה, והחדר היה מואר במנורת רצפה אחת. דנה הורידה את האסוף מהשיער שלה בתנועה אחת, ואני זוכרת את הרגע הזה בדיוק - את הצליל של הגומייה, את הדרך שבה היא הסתכלה עליי כשהיא התיישבה על קצה המיטה. איתי עמד מאחוריי והניח כף יד על הכתף שלי, שואל בלי לשאול, ואני נשענתי אחורה לתוכו כתשובה.
מה שהפתיע אותי זה כמה שקט זה היה. לא כמו בראש שלי, שבו הכול היה תזזיתי ומהיר. במציאות היו הפסקות. היו צחוקים, כשמישהו נתקע בשרוול וכשהכרית נפלה. היו שתי ידיים שונות על הגב שלי באותו רגע ולקח לי שנייה להבין למי שייכת כל אחת, ואז הפסקתי להבין וזה היה טוב. דנה לחשה לי "תגידי לי מה את אוהבת" ואני הופתעתי מכמה שקל לי לענות. איתי עצר באמצע ושאל אותה אם היא רוצה שיהיה לידה, והיא אמרה "אני רוצה שתסתכל", והמבט שלו הפך את כל החדר לחם יותר.
זה לא היה סימטרי ולא מושלם. פעם אחת אמרתי "לאט יותר" וזה כובד מיד, בלי מילה. בין לבין שתינו מים מאותה כוס ודנה צחקה שהיא שכחה לכבות את התנור. ואז היא נשכבה על הצד, הושיטה יד אליי ויד אליו, ולרגע הייתי בטוחה שאני מחוץ לתמונה שלהם - עד שהיא משכה אותי פנימה וחיברה את שלושת מצחינו, ואני הבנתי שזו בדיוק התמונה.
אחר כך שכבנו שלושתנו לרוחב המיטה, הרגליים של מישהו על הברך שלי, המאוורר מסתובב בתקרה. איתי אמר "זה היה יותר טוב ממה שדמיינתי" ודנה אמרה "זה היה אחר ממה שדמיינתי" ואני אמרתי "זה היה שנינו", וצחקנו מהשטות הזאת.
בבוקר דנה הכינה קפה חזק מדי ואיתי שרף את הטוסט. ישבנו על המרפסת, שלושה אנשים בוגרים בבגדים של אתמול, ודיברנו על מה שהיה - מה היה מדויק, מה היה מגושם, מה היינו עושים אחרת. לא נשארתי לגור שם ולא הפכנו למשפחה חדשה. פשוט לקחתי את התיק, נישקתי את שניהם בדלת, ואמרתי שאני רוצה שוב.
דנה נשענה על המשקוף וחייכה. "אנחנו גם", אמרה. "אבל קודם ארוחת צהריים. בלי בצל.
