המשמרת הלילית במאפייה ברמת גן

בשתיים בלילה המאפייה ברחוב ביאליק ברמת גן הייתה האי השקט היחיד בעיר. רונית בן־שחר, בת ארבעים ושמונה, פתחה את דלת חדר הקירור והוציאה את מגש הבצק. האוויר הקר נגע בזרועותיה החשופות והיא לא נרתעה. עשרים ושתיים שנים היא עושה את זה, והגוף שלה כבר יודע את השעות האלה טוב יותר ממנה.

"מאוחר," אמר איתי מהצד השני של השולחן. בן שלושים, שרוולים מופשלים, קמח עד המרפקים. הוא עבד איתה חמישה חודשים ועדיין קם בכל פעם שהיא נכנסה לחדר, כאילו גופו לא החליט אם להתרחק או להתקרב.

"מאוחר זה יחסי," היא אמרה והניחה את הבצק על השיש הקריר. "בשבילי זו אמצע היום."

היא הרגישה את המבט שלו על הידיים שלה כשהיא רידדה. זה לא היה חדש. זה התחיל בערך בחודש השני, כשהוא שאל אותה איך היא יודעת מתי הבצק מוכן והיא ענתה "כשהוא מפסיק להתנגד", והוא צחק ואז השתתק באופן שאמר יותר מדי. מאז הוא הקפיד לעמוד קצת רחוק מדי, וזה בדיוק מה שהסגיר אותו.

"תחזיק את הקצה," היא אמרה.

הוא עקף את השולחן והתייצב לידה. הכתף שלו נגעה בכתפה לרגע, והוא התנצל, והיא לא. היא קיפלה את הבצק עליו עצמו, פעם, פעמיים, והקמח עלה באוויר ונדבק לצוואר שלו.

"יש לך קמח," אמרה.

"איפה?"

היא הרימה יד ומחקה את זה באגודל, לאט, מתחת לאוזן, לאורך הגרון. הוא בלע רוק. היא ראתה את זה.

"איתי," אמרה בשקט, בלי להוריד את היד. "כבר חמישה חודשים אתה מסתכל עליי ומשפיל עיניים. אתה חושב שאני לא שמה לב?"

הוא לא זז. "חשבתי שזה... לא לעניין."

"למה? כי אני גדולה ממך בשמונה־עשרה שנה?" היא חייכה, בלי שמץ של התנצלות. "אני יודעת בדיוק בת כמה אני. אני אוהבת את זה. השאלה היא מה אתה רוצה."

הוא נשם פעם אחת, עמוקות. "אותך. כבר הרבה זמן."

"יופי," היא אמרה. "אז תקשיב טוב, כי אני אומרת את זה פעם אחת: פה אני מובילה. אם משהו לא מתאים לך — אתה אומר, ואני עוצרת מיד. ברור?"

"ברור," אמר, והקול שלו נשבר קצת באמצע, וזה היה הדבר הכי מחמיא ששמעה כל השבוע.

היא ניגבה את הידיים במגבת, לקחה את שלו והובילה אותו צעד אחורה, אל הקיר שבין התנור הגדול לדלת המחסן. שם היה חם. הקיר החזיק את החום של התנור כמו גוף חי, והיא הצמידה אותו אליו והניחה כף יד על החזה שלו, מרגישה את הלב דוהר מתחת לחולצה.

"תעמוד," אמרה. "אל תזוז."

היא לקחה את הזמן. ליטפה את הצוואר שבדיוק ניקתה, העבירה אצבע לאורך הלסת, בחנה את התגובות שלו כמו שהיא בוחנת בצק — מתי הוא מתרכך, מתי הוא נכנע. כשהוא ניסה להרים ידיים היא עצרה אותן בעדינות והחזירה אותן לצדדים, והוא נאנח, והיא חייכה אל תוך הצוואר שלו.

"סבלנות," לחשה. "כל דבר טוב לוקח זמן."

רק אז נישקה אותו. הנשיקה הייתה איטית ובטוחה, של אישה שיודעת מה היא רוצה וכמה זמן יש לה. הוא נענה לה מיד, בלהיטות שגרמה לה לצחוק קלות אל תוך הפה שלו, ואז לא היה יותר צחוק.

היא הרשתה לו לגעת רק כשהחליטה. היד שלו על המותן, אחר כך על הגב, והיא הדריכה אותו בלחישות קצרות — פה, לאט יותר, ככה — ובכל פעם שציית הוא קיבל עוד. התנור פעם מאחוריהם בגלים של חום, הקמח על השיש האיר בלבן, והעולם הצטמצם למרחב של שני מטרים בין קיר לשולחן עבודה. היא הרגישה אותו רועד תחת ידיה וידעה בדיוק כמה כוח יש לה ברגע הזה, וזה היה מתוק יותר מכל דבר שאפתה אי פעם.

מתישהו הטיימר של התנור צפצף, וממושכות אף אחד לא זז.

אחר כך הם ישבו על הרצפה, הגב אל הדלפק, נושמים. איתי צחק צחוק קטן ונדהם. "מה עכשיו?"

רונית הסתכלה בשעון. "עכשיו ארבע וחצי, הקרואסונים שרופים, ובעוד שעתיים נפתחת החנות."

"זה לא מה ששאלתי."

היא הפנתה אליו את הפנים. בלי איפור, בלי משחק, עם שתי קמטוטי צחוק ליד העיניים שמעולם לא חשבה להסתיר. "אני לא מחפשת מישהו שיציל אותי, ואני לא מחפשת לשחק אימא. אם אתה רוצה אותי — תבוא אליי אחרי המשמרת, ותביא קפה טוב, כי מה שיש פה גרוע."

"ואם אני ארצה גם מחר?"

"אז תגיד לי מחר," אמרה, וקמה, והושיטה לו יד.

בשש פחות עשרה נפתחה הדלת הקדמית והאוויר הקריר של הבוקר נכנס פנימה. המאפים הראשונים יצאו מהתנור מושלמים — היא דאגה לזה. דליה, הלקוחה הקבועה של שש, אמרה שהריח היום פשוט מטריף.

"משמרת טובה," אמרה רונית, ולא הסתכלה על איתי, אבל ראתה היטב איך הוא מחייך אל תוך מגש הלחמניות.