המשתלה בבנימינה, אחרי שעת הסגירה

יונתן הגיע למשתלה בבנימינה בשש וחצי, כשהשמש כבר נשענה על גגות הרעפים והאוויר היה מלא ריח של אדמה רטובה. הוא היה בן שלושים, נגר בעצמו כבר חמש שנים, ועד היום לא פגש לקוחה שידעה בדיוק מה היא רוצה כמו דפנה.

"סגרתי מוקדם," היא אמרה לו מאחורי שולחן העץ שבכניסה, ומחתה את ידיה בסמרטוט. "אני לא אוהבת שמודדים לי פרגולה כשאנשים מסתובבים מסביב."

היא הייתה בת ארבעים ושמונה, גבוהה, שיער אסוף ברישול עם חוטי כסף שלא ניסתה להסתיר, וחולצת פשתן עם שרוולים מופשלים. יונתן הוציא את מד הלייזר והתחיל לעבוד. היא לא עזבה אותו לרגע; הלכה אחריו בין הערוגות, שאלה שאלות מדויקות על חתכים ועל זוויות, והעירה הערות שהיו נכונות.

"אתה מודד שלוש פעמים," היא אמרה.

"מי שלא מודד שלוש פעמים חותך פעמיים."

דפנה חייכה. "אני אוהבת גברים שלא ממהרים."

היא אמרה את זה בלי קריצה, בלי מבוכה, כמו מי שמציינת עובדה על מזג האוויר. יונתן הרגיש את החום עולה בעורף והעמיד פנים שהוא בודק את המסך. כשסיים, היא הציעה לו כוס מים קרים ושניהם ישבו על מדרגת הבטון שליד חממת הצל, מול שורות של לימוניות בעציצים.

"שאלה," היא אמרה, ושמה את הכוס שלה על המדרגה. "בשלוש הפעמים שהיית פה, הסתכלת עליי יותר ממה שהסתכלת על הקירות."

יונתן צחק, קצת מופתע מעצמו. "זה היה כל כך ברור?"

"אני בת ארבעים ושמונה," אמרה דפנה בשקט. "אני כבר לא מבזבזת זמן על לנחש. אז אני שואלת ישר: אתה רוצה שתישאר פה אחרי שסיימת את המדידות?"

הוא הניח את הכוס. "כן."

"יופי." היא קמה ראשונה, ולא מיהרה. "אבל אני מובילה. אתה בסדר עם זה?"

"יותר מבסדר."

היא הובילה אותו דרך שביל החצץ אל חממת הצל, שם הרשתות סיננו את האור האחרון לפסים ארוכים על הרצפה. ריח של עלי גרניום ושל אדמה מושקית. דפנה סגרה את דלת הרשת מאחוריהם ונעמדה מולו, קרוב, ועדיין לא נגעה.

"קודם אני רוצה להסתכל עליך," היא אמרה. "תוריד את החולצה."

הוא הוריד. היא בחנה אותו ברוגע של אישה שיודעת שיש לה את כל הערב, ואז הניחה כף יד פתוחה על החזה שלו, ממש מעל הלב, והשאירה אותה שם עד שהוא הרגיש איך הדופק שלו מתיישר לפי הנגיעה.

"אתה נושם מהר," היא אמרה.

"את עושה את זה בכוונה."

"בטח שבכוונה."

היא נישקה אותו סוף סוף, לאט, יד אחת על הלסת שלו, והנשיקה הזאת הייתה אחרת מכל מה שהכיר - בלי חיפזון, בלי בדיקה. כשניסה למהר, היא משכה את ראשה אחורה סנטימטר ולחשה: "לא. ככה." והוא נשם עמוק והלך אחריה. כשידיו עלו אל כפתורי הפשתן, היא עצרה אותם באצבע אחת, ואז פתחה אותם בעצמה, אחד־אחד, בלי להסיר ממנו את העיניים.

"תגיד לי מה אתה רואה," ביקשה.

"אישה שאני לא מצליח להפסיק להסתכל עליה."

"תמשיך לדבר," היא אמרה, וחייכה, "זה עובד עליי."

היא הושיבה אותו על שולחן העבודה הנמוך, בין מגשי שתילים ריקים, ועמדה ביניהם. אצבעותיה היו מחוספסות מעבודה והנגיעה שלהן הייתה בטוחה לגמרי. היא קבעה את הקצב, האטה כשהוא רצה למהר, והאיצה בדיוק כשחשב שלא יחזיק. פעם אחת הוא לחש את שמה והיא ענתה "אני פה", והקול שלה היה נמוך ורגוע, והחממה סביבם הייתה חמה ולחה מריח העלים. הרשתות סיננו עליהם פסי אור שהלכו ונמוגו, עד שנשאר רק הערב ונשימות שהתערבבו זו בזו.

אחר כך הם שכבו על הבטון הקריר ליד הדלת, החולצה שלו מקופלת מתחת לראשה. דפנה הסתכלה למעלה אל הרשתות.

"אתה בטח חושב שאני עושה את זה הרבה," היא אמרה.

"אני חושב שאת יודעת מה את רוצה."

"זה לקח לי עשרים שנה," אמרה. "כל הנשים שאני מכירה בגיל שלי יודעות. פשוט הפסיקו לשאול אותנו." היא הסתובבה אליו. "אני שואלת עכשיו: אתה בא לבנות את הפרגולה ביום ראשון?"

"כן."

"ואתה בא אליי לארוחת ערב ביום חמישי?"

יונתן צחק אל התקרה. "את תמיד קובעת שני דברים ברצף?"

"תמיד," אמרה דפנה, וקמה ללבוש את הפשתן. "ככה אני בטוחה שמה שאני רוצה באמת קורה."

הוא קם אחריה, אסף את מד הלייזר מהמדרגה, ובדרך לרכב עצר ליד שורת הלימוניות. "אני קונה אחת," אמר.

"סגרתי כבר," ענתה מאחוריו.

"אז תפתחי בשבילי."

דפנה נשענה על המשקוף והביטה בו שניות ארוכות מדי, ואז לקחה מפתחות. "רק בגלל שאמרת את זה יפה."

ביום ראשון הוא הגיע עם ארבעה קורות אורן, ושתיל לימון בעציץ גדול חיכה כבר ליד השער - ועליו פתק בכתב ידה: "מדדתי שלוש פעמים. יום חמישי, שמונה.