הסירה הלבנה של מילוס
נועה ירדה מהמעבורת במילוס בשתיים בצהריים, עם תיק אחד על הגב ושיער שהרוח כבר הספיקה לעשות בו מה שרצתה. בת שלושים ושלוש, שבועיים חופשה שצברה שנתיים, ואף אחד שמחכה לה בצד השני. זאת בדיוק הייתה הנקודה.
האכסניה הקטנה שהזמינה ישבה בקצה אדמניס, חדר עם תריסים כחולים שנפתחו ישר אל המים. בערב הראשון היא ישבה על המזח ואכלה דג צרוב עם לימון, ובבוקר השני נכנסה למשרד זעיר עם שלט דהוי שהבטיח שיט יומי למערות הלבנות.
"יש לך מקום למחר?" שאלה באנגלית.
"יש לי מקום להיום," ענה הבחור מאחורי הדלפק, בעברית, בלי להרים את העיניים מהמחברת. "שמעתי אותך מדברת בטלפון אתמול על המזח."
קראו לו איתי, בן שלושים ושש, חמש שנים באי, עור צרוב וידיים של מישהו שמושך חבלים כל יום. הוא הושיט לה אפוד הצלה ואמר שהיום הים שקט, וזה נדיר, וחבל לוותר. נועה הסתכלה על הסירה הלבנה הקטנה שהתנדנדה בנמל ואמרה בסדר, לפני שהספיקה לחשוב.
הם יצאו בשתיים. היא ישבה בחרטום, הוא ליד ההגה, והרוח העבירה ביניהם רק חצאי משפטים. הוא סיפר שהגיע לכאן לחודש והחליט להישאר. היא סיפרה שהיא מנהלת צוות עיצוב בתל אביב ושזאת החופשה הראשונה שלה לבד מאז ומעולם. הוא שאל אם זה מרגיש מוזר. היא אמרה שזה מרגיש כמו לנשום.
במערות הוא כיבה את המנוע והמים הפכו לתכלת שאי אפשר להאמין לה. נועה קפצה ראשונה, וכשעלתה בחזרה לסירה הוא הושיט לה יד ומשך, וההוא שנייה שבה היא נעמדה מולו, רטובה וקרובה מדי, נמתחה קצת יותר מדי. הוא נתן לה מגבת. היא לקחה. אף אחד לא אמר כלום, וזה אמר הכול.
בדרך חזרה השמש ירדה נמוך והצבע של הסלעים השתנה לוורוד. הוא עצר את הסירה באמצע שום מקום וישב לידה בחרטום.
"את יודעת מה הכי אהבתי בלגור פה?" אמר. "שאף אחד לא מתנצל על כלום."
"ועל מה הייתי צריכה להתנצל?"
"על זה שאת מסתכלת עליי ככה כבר שעתיים."
נועה צחקה, והצחוק יצא נמוך ולא מתגונן. "גם אתה."
"גם אני," הודה.
הוא לא נישק אותה שם. הוא החזיר את הסירה לנמל, קשר אותה, ורק כשעמדו על המזח, בחושך הראשון, הוא שאל: "את רוצה שאלך?"
"לא," היא אמרה. "אני רוצה שתעלה איתי."
המדרגות אל החדר היו צרות, והיא הרגישה אותו מאחוריה בכל אחת מהן. ברגע שהדלת נסגרה הוא לא מיהר. הוא הניח את היד על הלחי שלה כאילו הוא בודק משהו, והיא סובבה את הפנים ונשקה לכף ידו, ורק אז הוא נישק אותה באמת — נשיקה ארוכה, עם טעם של מלח ושל שמש, כזו שמוחקת את כל הסדר היום.
התריסים היו פתוחים והים נשמע מתחת לחלון. היא פתחה את הכפתור העליון של החולצה שלו, לאט, ועצרה שם רק כדי לראות אותו נושם. הוא הפשיל את רצועת השמלה מהכתף שלה ונשק למקום שבו היא הייתה, ואז לצוואר, ואז ללמטה, עד שהיא נשענה אחורה אל קיר הטיח הקריר ושמעה את עצמה קוראת בשמו.
"תגידי לי מה את רוצה," לחש.
"אותך. עכשיו."
המיטה הייתה קטנה וחרקה, והם לא שמו לב. הוא הכיר את הקצב כמו שהכיר את הים — מתי להירגע, מתי למשוך, מתי לעצור שנייה שלמה רק כדי לראות אותה מתפרקת. נועה אחזה בכתפיים שלו, והאוויר בחדר נעשה כבד ומתוק, והרוח מבחוץ הזיזה את התריסים ושלחה פנימה פס ירח אחד שנח להם על העור. כשזה הגיע, היא הצמידה את המצח לצוואר שלו וצחקה וגנחה באותה נשימה, והוא לחש משהו ביוונית שהיא לא הבינה ולא היה צריך להבין.
אחר כך הם שכבו רוחבית על המיטה, רגליים משולבות, והיא שאלה אם הוא עושה את זה הרבה.
"לא," אמר. "רוב האנשים פה עוברים. את ישבת בחרטום כאילו את שייכת."
היא נשארה במילוס אחת עשרה ימים. הוא לקח אותה לחוף שאין לו שם, הראה לה איפה קונים גבינה טובה, לימד אותה לקשור קשר ימי שהיא שכחה כעבור יומיים. כל לילה התריסים הכחולים היו פתוחים.
בבוקר האחרון הוא ליווה אותה למעבורת. לא היו הבטחות ולא היו דמעות.
"תחזרי?" שאל.
"אולי," אמרה, ונישקה אותו ארוכות מול כל התור. "ואם לא — זה עדיין היה שווה כל שנייה."
הוא עמד על המזח עד שהמעבורת הפכה לנקודה. נועה ישבה על הסיפון, שיער באוויר, ולראשונה מזה שנים לא חשבה בכלל על מה שמחכה לה בצד השני.
