הספוטר האחרון בראשון לציון

אני מתאמן במכון ברחוב משה דיין בראשון לציון בימי שלישי וחמישי בתשע בערב, כי אז יש שקט. בן שלושים ושלוש, מתכנת, חי לבד בדירת שניים שבה השותף שלי, תומר, כמעט לא נמצא. האימון הוא הדבר היחיד בשבוע שלי שלא זז. עד שבחמישי אחד מישהו אמר את שמי מאחורי הגב, בנימה של מי שבטוח במאה אחוז שהוא צודק: "נדב? נדב מהפלוגה?"

הסתובבתי ולקח לי שנייה שלמה. עמית שקד, בן שלושים וחמש עכשיו, רחב יותר משזכרתי, עם זקן קצוץ ואותה הבעה עצלה של מי שמחכה שתבין את הבדיחה לבד. אחת עשרה שנה לא ראינו אחד את השני. התחבקנו חיבוק של גברים במכון כושר, קצר ועם טפיחה בגב, ואני הרגשתי את הידיים שלו גדולות מכפי שהייתי מוכן.

"מה אתה עושה פה?" "עברתי לפה לפני חודשיים. עבודה חדשה בפארק המדע. ואתה מה, קבוע?" "קבוע לגמרי." "יופי," הוא אמר. "אין לי ספוטר."

ככה זה התחיל. מאותו ערב התאמנו ביחד. הוא עמד מעליי בלחיצת חזה, היד שלו פרושה מתחת למוט, קולו מעליי: "עוד אחת. אני כאן." ובסוף הסט, כשהחזרנו את המוט, כף היד שלו נחה לרגע על עצם החזה שלי, בדיוק באמצע, ונשארה שם חצי שנייה יותר ממה שצריך. לא אמרתי כלום. גם הוא לא.

עברו שלושה שבועות של זה. הודעות בטלפון בשתים עשרה בלילה, בדיחות מהמילואים, תמונות של אוכל, "אתה בא מחר?". למדתי מחדש את הצחוק שלו, את הדרך שבה הוא אומר "תקשיב" לפני כל משפט רציני. ולמדתי דברים שלא ידעתי בצבא: שהוא גר ליד הפארק עם שותף בשם איתי, שהוא מבשל, שהוא יצא עם מישהו שנתיים ונפרדו באביב.

בחמישי ההוא היה לי תאריך מהאפליקציה. בחור נחמד מרחובות, עשר וחצי, בר יין. בין סט לסט פתחתי את הטלפון וכתבתי לו שלא אצליח הערב, שאני מצטער באמת. עמית הסתכל עליי מעל הדאמבלים.

"ביטלת משהו." "ביטלתי." "בגללי?" הנחתי את המשקולת. המכון היה כמעט ריק, רק המוזיקה והמאוורר הגדול בפינה. "אני לא יודע מה אני עושה," אמרתי. "אתה יודע," הוא אמר בשקט. "פשוט לא אמרת בקול."

התקלחנו בנפרד, יצאנו לחניה, והאוויר של אוגוסט נדבק לעור הרטוב. עמדנו ליד האוטו שלו ולא דיברנו דקה שלמה. "איתי בסוף שבוע באילת," הוא אמר לבסוף. "יש לי במקרר בירה אחת וקרטון מיץ." "אני אסע אחריך."

הדירה שלו הייתה מסודרת מדי, כמו של מישהו שעוד לא הספיק לגור בה. הוא פתח את הווילון למרפסת, ונכנס רוח. נתן לי כוס מים ועמד מולי במטבח, קרוב, עם הגב לשיש. "תקשיב," הוא אמר. "אל תגיד 'תקשיב'." "בצבא," הוא המשיך בכל זאת, "היית ישן בדרגש מתחתיי ואני הייתי שוכב ער. אחת עשרה שנה אני חושב על זה."

הנחתי את הכוס. הנשיקה הראשונה הייתה זהירה, בדיקה, ואז לא. הוא תפס את העורף שלי כמו שתפס את המוט, בביטחון מוחלט, ואני הרגשתי את הצחוק שלו על השפתיים שלי כשהבנתי שאני רועד. הידיים שלו ירדו לגב התחתון שלי ומשכו אותי אליו, והעור שלנו עוד היה קריר מהמקלחת ומיד הפסיק להיות.

"אתה בסדר?" הוא שאל לידי, קול נמוך. "יותר מבסדר. תמשיך לדבר." "אני אדבר," הוא הבטיח.

עברנו לסלון ואז לחדר, והוא לא הפסיק לדבר: לא מילים גדולות, רק את השם שלי שוב ושוב ומשפטים קצרים שגרמו לי לשכוח לנשום. הכול היה איטי בהתחלה, מתוח כמו הסט האחרון שאתה יודע שתסיים רק אם מישהו עומד מעליך. הוא הכיר את הקצב שלי מהר מדי, כמו שהכיר אותו באימון, ולמד איפה להאט ואיפה לא לוותר. הווילון הזיז את הצל של העץ מהחצר על הקיר, ואני סגרתי עיניים והנחתי לו, והייתה רק שמיכה שנפלה לרצפה, ונשימה אחת שנשברה לשתיים, ואחר כך דממה ארוכה ונעימה שבה שנינו צחקנו בלי סיבה.

בשתיים לפנות בוקר שכבנו רוחב המיטה, הראש שלי על הזרוע שלו. "אני לא רוצה שזה יהיה פעם אחת," אמרתי לתקרה. "אני העברתי עיר שלמה," הוא אמר. "אתה חושב שאני מתכנן פעם אחת?"

בבוקר הוא עשה קפה בפינג'אן ושרף אותו קצת, ואני ישבתי על כיסא במטבח עם חולצה שלו שהייתה גדולה עליי במידה. בטלפון שלי חיכתה הודעה מהבחור מרחובות, "הכול טוב, בהצלחה", ומחקתי את האפליקציה בלי דרמה, בלחיצה אחת, כמו שמורידים משקל מהמוט בסוף אימון. "שלישי בתשע?" שאל עמית מהכיור. "שלישי בתשע," אמרתי. "ואתה הספוטר שלי." הוא הסתובב, נשען על השיש והסתכל עליי כמו שהסתכל עליי במכון, חצי שנייה יותר ממה שצריך. "תמיד הייתי.