הפסקת חשמל בקומה השנייה בחולון

הבניין שלנו ברחוב קוגל בחולון הוא מהסוג שבו כולם יודעים מי שם איזה פח ומתי. ארבע קומות, בלי מעלית, ריח של תבשיל מהקומה הראשונה בכל שישי, ושלט בכניסה שמבקש לסגור את הדלת בעדינות. אני ניצן, בת שלושים ושתיים, מעצבת גרפית שעובדת מהסלון, וכבר שנה שלמה אני מכירה את קצב הצעדים של השכן מקומה שנייה טוב יותר מאת לוח הזמנים של עצמי.

קוראים לו עידו, הוא בן שלושים ושש, טכנאי מיזוג שחוזר הביתה מאובק בשש ויוצא לרוץ בשמונה. יש לו הרגל להחזיק את דלת הכניסה פתוחה ברגל כשהוא רואה אותי מטפסת עם שקיות, ולהגיד "עוד קצת ואת מגיעה" בחיוך שלא ברור אם הוא מתגרה או סתם נחמד. אמרתי לעצמי שזה סתם נחמד. כמעט האמנתי.

ביום רביעי בלילה, בערך באחת, הבניין כבה. לא רק הדירה שלי — הכול. הצג של המזגן נעלם, המסך קפא, והחושך שנפל היה כל כך מוחלט שנשמתי פנימה. יצאתי לחדר המדרגות עם הטלפון שהסוללה שלו עמדה על אחת עשרה אחוז, וממש מולי, על המדרגה בין הקומות, ישב עידו עם פנס עבודה אדום ונר נשרף בתוך צנצנת.

"חשבתי שאולי תרדי," הוא אמר. "ראיתי שהאור אצלך היה דלוק."

"עקבת?"

"שמעתי את המקלדת." הוא זז הצידה בלי להרים את הראש. "הקיר שלנו משותף רק בפינה, אבל מספיק."

התיישבתי לידו על המדרגה הקרה. השיש צינן לי את הרגליים, הנר צייר קווים כתומים על הקיר המחוספס, והשקט בבניין היה כזה שבו שומעים את הנשימות. דיברנו על שטויות — על הוועד שלא מחליף את הנורה בקומה השלישית, על הפיקוד הראשי שנשרף אולי, על זה שהמקרר שלי מלא בחומוס שייגמר עד הבוקר.

"יש לי קרח בצידנית," הוא אמר. "אני עובד עם מזגנים, יש לי כל מיני דברים מיותרים."

"זה הרגע הכי רומנטי שהיה לי השנה," צחקתי, והוא פנה אליי לראשונה במלוא הפנים.

"ניצן," הוא אמר לאט, "אני מתזמן את הירידה עם הפח לפי השעה שאת יורדת. כבר חודשים. חשבתי שאת צריכה לדעת."

העולם לא השתנה, אבל הלב שלי כן. הסתכלתי עליו — על הזיפים, על הידיים עם כתמי העבודה, על האופן שבו הוא לא ניסה להתקרב ולו סנטימטר בזמן שהודה — ואמרתי את מה שרציתי להגיד מאז הפעם הראשונה שהוא החזיק לי את הדלת: "גם אני. פשוט לא הייתי מודה בזה בחיים."

הוא חייך, לקח את הצנצנת עם הנר, קם, והושיט לי יד. "את רוצה לעלות אליי? יש לי מרפסת שתופסת רוח."

עליתי אחריו. הדירה שלו הייתה חשוכה ומסודרת להפתיע, והמרפסת באמת תפסה רוח — אוויר לח של חולון בלילה, ריח של ים רחוק ושל כביסה של מישהו שלא הספיק לאסוף. עמדנו שם זה מול זה, מחזיקים את הצנצנת ביניים כמו שני אנשים שלא יודעים מה לעשות עם הידיים.

הוא הניח את הנר על המעקה. "אני הולך לנשק אותך," הוא אמר, "אלא אם תגידי לא."

"אל תדבר כל כך הרבה."

הנשיקה הראשונה הייתה זהירה, מתוחה, כמו שאלה. השנייה כבר הייתה תשובה. הידיים שלו מצאו את המותניים שלי ומשכו, ואני נדחפתי אליו עד שהגב שלי נגע במעקה הקר והחזה שלי בחולצה החמה שלו. הוא נישק לי את הצוואר ואני שמעתי את עצמי נושמת חזק מדי בחצר שקטה של בניין שלם, וצחקנו שנינו לתוך הפה אחד של השנייה.

"נכנסים," לחשתי.

בפנים לא היה אור חוץ מהלהבה הקטנה, ואולי בגלל זה הכול הורגש כפול. כל מגע הגיע בלי התראה, כל כפתור נפתח לאט מדי, וכשהוא הרים אותי מעט כדי להושיב אותי על שולחן העץ במטבח, השארתי את עצמי בידיים שלו בלי טיפת היסוס. הוא לחש את השם שלי בין נשיקות, שוב ושוב, כאילו הוא מתרגל אותו, ואני גיליתי שאני עונה לו. עברנו משם לחדר, והקיר ההוא שהיה לנו משותף בפינה שמע אותנו הפעם מהצד השני שלו. אחר כך שכבנו על הסדין, מזיעים, והאצבעות שלו ציירו עיגולים איטיים על הכתף שלי.

"כמה זמן אין חשמל?" שאלתי.

"שלוש שעות."

"תן לזה עוד שלוש."

האור חזר ברבע לחמש. כל המכשירים בבניין צפצפו בבת אחת, מקרר, מזגן, שעון מיקרוגל, והחדר התמלא בזמזום הרגיל של החיים. עידו פקח עין אחת וקילל את הפיקוד הראשי, ואני צחקתי לתוך הכרית.

בבוקר ירדנו יחד. בחדר המדרגות פגשנו את שושנה מהקומה הראשונה, שהביטה בנו ובנר השרוף בצנצנת ואמרה: "איזה בלגן היה הלילה, נכון?"

"נורא," אמר עידו ברצינות גמורה, והחזיק לי את דלת הכניסה ברגל. "עוד קצת ואת מגיעה."

מאז אנחנו יורדים עם הפח באותה שעה בדיוק. בלי לתזמן.