הפרופיל בלי תמונה, וההפתעה בגבעתיים

בן שלושים ואחת, פיזיותרפיסט, גר בגבעתיים חצי שנה. השגרה שלי הייתה מדויקת כמו לוח זמנים של אוטובוס: קליניקה עד שבע, חדר כושר ברחוב כצנלסון עד תשע, מקלחת, ואז האפליקציה. ככה זה היה, ערב אחרי ערב, עד שהגעתי לפרופיל שכתוב בו רק "נ׳, 33, גבעתיים", בלי תמונת פנים. רק צילום של ידיים אוחזות בכוס קפה וגב שזוף על רקע ים.

"אין לך פנים?" כתבתי.

"יש. אני פשוט מעדיף שתגיע בשביל השיחה," הוא ענה אחרי שתי דקות. "ואם כבר, אתה זה שמצלם את עצמו במראה של חדר הכושר. גם זה לא בדיוק פנים."

צחקתי לבד בסלון. התכתבנו שבוע. הוא היה חד, סבלני, ידע מתי לא לענות מיד. בחמישי הוא הציע בר קטן בקצה כצנלסון, מהסוג שאין בו מוזיקה חזקה מדי ואפשר לשמוע מישהו נושם. הגעתי עשר דקות מוקדם, הזמנתי סודה-לימון, והסתכלתי על הדלת כמו טיפש.

הוא נכנס, ועצרתי באמצע לגימה. נדב. נדב מהצבא. שלוש שנים באותה פלוגה, אותם לילות על גדר, אותו פיתה-חביתה בשלוש לפנות בוקר. לא ראיתי אותו תשע שנים. הכתפיים התרחבו, השיער התקצר, והחיוך נשאר בדיוק אותו חיוך עקום שגרם לי פעם לא לישון.

"אריאל," הוא אמר, ונשאר לעמוד. "ידעתי שזה אתה. ראיתי את הקעקוע על היד בתמונה."

"אז ידעת ולא אמרת?"

"רציתי שתבוא בלי להתכונן." הוא התיישב מולי. "אתה תמיד מתכונן יותר מדי."

היה רגע של שקט שבו כל השנים ישבו איתנו ליד השולחן. ואז פשוט דיברנו. הוא סיפר שהוא מהנדס תאורה, עובד בתיאטרון, עבר לגבעתיים לפני שנתיים. אני סיפרתי על הקליניקה, על הברך של ספורטאים שאני מתקן כל יום. ואז הוא שאל, בלי להוריד את העיניים:

"בצבא, אז, ידעת על עצמך?"

"ידעתי," אמרתי. "פשוט לא ידעתי שגם אתה."

"הייתי בטוח שאתה יודע." הוא סובב את הכוס. "היו לילות שלמים שחיכיתי שתגיד משהו."

"גם אני חיכיתי."

הוא צחק צחוק קצר, כמעט כאוב. "תשע שנים."

יצאנו משם לפני שסיימנו את הכוסות. הלכנו ברחוב בורוכוב, האוויר של סוף אפריל היה חמים ודביק, והכתף שלו נגעה בשלי כל כמה צעדים. ליד בניין אבן ישן עם יסמין בכניסה הוא עצר.

"אני גר כאן. קומה שנייה." הוא הכניס את הידיים לכיסים. "אתה לא חייב לעלות."

"אני יודע שאני לא חייב," אמרתי, ולקחתי את היד שלו מהכיס.

הנשיקה הראשונה הייתה בחדר המדרגות, בין קומה לקומה, כשהאור האוטומטי כבה עלינו וצחקנו לתוך הפה אחד של השני. הוא לחץ אותי אל הקיר הקריר, אצבעות בעורף שלי, והכול בי נפתח בבת אחת — תשע שנים של רגע שלא קרה, מתפרקות ברחוב בורוכוב.

הדירה שלו הייתה חמה ומסודרת להפליא, עם מנורות שהוא בנה בעצמו. הוא לא הדליק אור גדול. רק מנורת רצפה בפינה, אור כתום שהשאיר צללים ארוכים על הקירות, ואני חשבתי שזה הגיוני שאיש תאורה יידע בדיוק איך הוא רוצה שייראה הערב הזה.

"תעצור אותי אם זה מהר מדי," הוא אמר.

"זה אִטי בטירוף," לחשתי. "חיכיתי לזה מ-2015."

הוא הוריד לי את החולצה לאט, כאילו הוא בודק שכל סנטימטר באמת נמצא שם. הידיים שלו היו גדולות וחמות, ואני, שכל היום אני נוגע באנשים בשביל לתקן אותם, שכחתי לגמרי איך זה כשנוגעים בי בלי שום מטרה חוץ מהנאה. הוא מצא את הנקודה בצוואר שגרמה לי להשמיע קול שלא הכרתי, וחייך אל תוך העור שלי.

"אני זוכר שתמיד היית רועש," הוא אמר.

"לא היה לך מושג."

"עכשיו יש."

עברנו לחדר, והסדינים היו קרירים והוא היה בדיוק ההפך. התנועה בינינו הייתה כמו שיחה ישנה שממשיכה באמצע משפט — בלי מבוכה, בלי לשאול, רק לדעת מתי ללחוש ומתי לעצור כדי לנשום. הוא אמר את השם שלי פעמיים, והפעם השנייה הייתה שקטה יותר ושברה בי משהו. אחר כך שכבנו ככה הרבה זמן, רגליים משולבות, התקרה הכתומה מעלינו, והלב שלי דפק בקצב של מישהו שרץ מרחק ארוך והגיע.

"זה מצחיק," הוא אמר לתוך השיער שלי. "עברתי לגבעתיים לפני שנתיים. אתה גר שני רחובות מפה חצי שנה."

"אולי היינו צריכים את תשע השנים."

"אולי." הוא התרומם על המרפק. "אבל אני לא מתכוון לחכות עוד תשע לפעם הבאה."

בבוקר הוא עשה קפה בפינג׳אן נחושת ישן ושרף לי את הטוסט, ואני צחקתי עליו עד שהוא זרק עליי מגבת. בעשר יצאנו יחד לרחוב, הוא לתיאטרון ואני לקליניקה, ובצומת הוא עצר אותי לפני שהתפצלנו.

"בחמישי הבא," הוא אמר. "בלי אפליקציה. רק תדפוק בדלת."

עניתי שאני אדפוק גם ברביעי. והוא חייך את אותו חיוך עקום, שתשע שנים לא הצליחו לשנות.