הצ'לנית שבאה לארוחת ערב ברמת השרון

מיכל עמדה במטבח וסידרה בפעם השלישית את הזיתים בקערה, כאילו שהסימטריה שלהם תחליט משהו על הערב. אסף נכנס אחריה, הניח יד על המותן שלה ולחש לאוזנה: "את יכולה להגיד לא. גם בשמונה וחצי, גם באחת עשרה, גם אחרי."

"אני יודעת," היא אמרה, ונשמה. "זה בדיוק מה שמלחיץ אותי. שאני לא רוצה להגיד לא."

זה התחיל לפני כשבעה חודשים, בלילה אחד שבו הם שכבו בחושך בדירה שלהם ברמת השרון ואסף אמר, בקול של מישהו שקופץ למים קרים, שהוא פנטז על זה שמישהי נוספת תהיה איתם. מיכל צחקה, ואז השתתקה, ואז גילתה שהיא לא מפסיקה לחשוב על זה. בחודשים שאחרי הם דיברו על זה יותר מכל נושא אחר בחיים שלהם: מה מותר, מה אסור, מה קורה אם אחד מהם מרגיש נבגד באמצע, מה אומרים למחרת. הם המציאו מילת עצירה מגוחכת – "אבטיח" – וצחקו עליה עד דמעות, אבל שניהם שיננו אותה.

דנה נכנסה לתמונה במקרה. מיכל, בת שלושים וארבע, מנהלת פרויקטים במשרד אדריכלים, גררה את אסף לקונצרט קאמרי קטן בבית אמנים ביפו, ושם, בכיסא הראשון, ישבה צ'לנית בת שלושים ושש עם כתפיים חשופות וזרוע שנעה כאילו היא מרגיעה חיה גדולה. אחרי ההופעה הן התחילו לדבר ליד שולחן היין, ודנה אמרה משהו שנון על האקוסטיקה, ואסף צחק, ומיכל ראתה את המבט שעבר ביניהם ובעיקר את המבט שדנה החזירה אליה.

שלושה חודשים של הודעות. קפה אחד, שניים, בסוף שלושה. דנה הייתה זאת שאמרה את זה ראשונה, בישירות שהפתיעה את מיכל: "אני מרגישה שאנחנו מסתובבים סביב משהו. אני רוצה. אבל אני לא נכנסת לזוגיות של אף אחד כדי לשבור אותה. תחליטו ביחד, ותגידו לי."

ועכשיו היא עמדה בפתח, עם בקבוק מים מוגזים ושמלה כחולה, ואמרה: "הבאתי סודה. חשבתי שלא כדאי שאף אחד פה יהיה מטושטש."

הערב התחיל רגיל להחריד. פסטה, מוזיקה בווליום נמוך, סיפורים על מורים לצ'לו ועל קבלנים שלא עומדים בלוחות זמנים. מיכל הרגישה את הדופק שלה בצוואר כל הזמן, גם כשצחקה. ואז, אחרי הקינוח, דנה הניחה את הכוס ואמרה בקול שקט: "אנחנו עושים כאילו זאת ארוחה. זאת לא ארוחה."

שתיקה. אסף הניח יד על הברך של מיכל, לא כבעלים, כשאלה. מיכל הסתכלה עליו, ואז על דנה, והבינה שהיא רוצה לדעת איך זה להיות מוסתכלת ככה על ידי שניהם בו זמנית.

"אני רוצה," היא אמרה. "אני רוצה שזה יתחיל ממך ואני."

דנה חייכה. "אז תבואי הנה."

הנשיקה הראשונה הייתה אחרת מכל מה שמיכל דמיינה בחודשים האלה – רכה, סבלנית, בלי שום מרוץ. שפתיים דקות יותר משל אסף, ריח של עץ ואגסים. היא שמעה את אסף נושם מאחוריה, ודווקא זה, הידיעה שהוא רואה, הצית בה משהו. היא פנתה אליו, משכה אותו באצבע אחת מהחגורה, והוא התיישב לידן על השטיח.

"תגידו לי אם אני לוקחת יותר מדי מקום," לחשה דנה.

"קחי," אמר אסף.

הם עברו לחדר השינה בלי להחליט, כמו שעוברים לפזמון. אור של מנורת לילה, חלון פתוח, רעש של מזגן מהבניין ממול. ידיים שלא תמיד ידעת של מי הן. מיכל גילתה שהיא לא מרגישה תחרות אלא משהו אחר לגמרי – מין שפע כזה, סחרחורת של להיות במרכז ולצד בו זמנית. בכל פעם שהיא פתחה עיניים, מצאה מישהו מסתכל עליה בהנאה.

היה רגע אחד של מבוכה, כשמרפק נתקע בצלע ושלושתם פרצו בצחוק, ודנה אמרה "זה החלק שאף אחד לא מספר עליו", ואחרי הצחוק הכול נעשה קל יותר. אסף שאל את מיכל פעמיים, בשקט, אם היא בסדר. היא ענתה בנשיקה, ואז באצבעות שנעצו בסדין, ואז במילה אחת שנבלעה בכרית. הקצב בחדר נהיה אחד, איטי וארוך, עד שנשבר לשלוש נשימות נפרדות.

אחר כך הם שכבו בטור, שלושה גופים חמים מדי לשמיכה אחת. דנה צחקה שהיא חייבת מים. מיכל הלכה להביא, ובמטבח, בחושך, עמדה רגע מול הברז ובדקה את עצמה: אין קנאה. יש דופק מהיר ותחושה מוזרה של חגיגה.

דנה הלכה בסביבות אחת, לבושה ורגועה, ונישקה את שניהם על הלחי בדלת כמו חברה טובה. "תדברו על זה מחר," היא אמרה. "לא הלילה. מחר, כשתהיו ערניים."

הם דיברו למחרת, בבוקר, בקפה, על המרפסת. אסף שאל אותה אם היא מצטערת. מיכל חשבה על זה ברצינות לפני שענתה.

"לא," היא אמרה. "ואני לא יודעת אם זה יקרה שוב. אבל אני יודעת שאנחנו יודעים לדבר. זה מה שלקחתי מזה."

הוא חייך ולקח את היד שלה. בטלפון, באותו רגע, הגיעה הודעה מדנה: "היה יפה. תודה שסמכתם עליי." מיכל קראה אותה בקול, ושניהם ישבו עוד הרבה זמן בשמש, בלי להגיד כלום.