הרוח שביטלה את המעבורת בקרפאתוס

המעבורת לרודוס בוטלה בשתיים בצהריים, והפקיד בנמל אמר את זה בנימה של מישהו שמודיע על מזג אוויר, לא על אסון. "מלטמי," הוא הסביר ונופף ביד לכיוון הים, שהיה לבן מקצף עד האופק. "מחר. אולי מחרתיים."

עמדתי שם עם תרמיל על הגב ועם לוח זמנים שהתפרק, וחשבתי שבגיל שלושים וארבע כבר הייתי אמור ללמוד לא לתכנן טיסות חיבור צמודות. לידי עמדה אישה עם שיער אסוף ברישול, מכנסי פשתן וכובע שהרוח כמעט לקחה לה פעמיים.

"גם את תקועה?" שאלתי.

"מאז הבוקר," היא אמרה, ואז שמעה את המבטא שלי וצחקה. "ישראלי. ברור. שני."

"יואב."

שני הייתה בת שלושים ואחת, פיזיותרפיסטית ממודיעין, שלקחה שלושה שבועות חופש אחרי שנתיים בלי. היא טיילה באיים הקטנים, אלה שאף אחד לא מגיע אליהם בטעות. היא ידעה בעל פה את שמות הכפרים בצפון האי ואת שעות האוטובוס היחיד, ואני ידעתי רק שאני רעב.

ישבנו בטברנה ברציף ואכלנו דגים שהגיעו לפני הסערה, לחם חם, עגבניות עם שמן זית שהריח כמו האי עצמו. הרוח טלטלה את הסככה מעלינו. שני דיברה בידיים, ואני הסתכלתי על האצבעות שלה ונזכרתי שהן עובדות על גופים של אנשים כל היום.

"תגיד," היא אמרה, "יש לך איפה לישון?"

לא היה לי. שום דבר לא היה פנוי. כל מי שנתקע באי חיפש מיטה באותו הערב. אחרי שעה של טלפונים מצאנו חדר אחד במסורת של בית אבן ישן בכפר שלמעלה, עם תריסים כחולים שהרוח ניסתה לפרק. "מיטה זוגית אחת," אמרה בעלת הבית בטלפון, "יותר אין לי."

הסתכלנו אחד על השנייה.

"אני לא נוחרת," אמרה שני.

"אני כן, קצת."

"אז נסתדר."

עלינו באוטובוס שטיפס בסיבובים בין מדרונות קירחים. הכפר היה לבן ושקט, והחדר היה קטן ויפה: רצפת אבן קרה, שמיכה כבדה, חלון שפנה למפרץ. פתחנו אותו והרוח נכנסה כמו גל.

התקלחנו בתורות. כשיצאתי, שני ישבה על אדן החלון עם חולצה רחבה ושיער רטוב, ומשהו באוויר השתנה. לא דיברנו על זה, אבל שנינו הרגשנו. הדרך שבה היא לא הסיטה את המבט כשעברתי לידה. הדרך שבה אני נעצרתי קרוב מדי כדי להיות מקרי.

"יואב," היא אמרה בשקט, "אתה רוצה שנדבר על זה או שנמשיך לעשות כאילו?"

"נדבר."

"אני רוצה אותך." היא אמרה את זה בפשטות, כמו שמישהי אומרת שהיא רוצה קפה. "מהרציף. זה לא חייב להיות יותר מהלילה הזה, ואני לגמרי בסדר עם זה. אבל אני לא אוהבת לשחק."

הנחתי את היד על הצוואר שלה, מתחת לשיער הרטוב, והיא עצמה עיניים.

"גם אני רוצה אותך," אמרתי. "ורק שתדעי, אני לא ממהר לשום מקום. המעבורת בוטלה."

היא צחקה לתוך הפה שלי, וזו הייתה הנשיקה הכי טובה שקיבלתי בשנים. היא לא מיהרה. היא טעמה מלח ושמן זית ומשהו חם שלא ידעתי לזהות. היד שלה מצאה את המותן שלי מתחת לחולצה, והאצבעות האלה, שעובדות על גופים כל היום, ידעו בדיוק איפה ללחוץ וכמה.

"תעמוד ככה," היא לחשה, והסיטה אותי אל קיר האבן הקר. "אני רוצה לראות אותך."

הרוח חבטה בתריסים ואנחנו כמעט לא שמענו. היא הורידה לי את החולצה לאט, כאילו יש לה כל הלילה, ובאמת היה לה. אני הורדתי את שלה, ואז נעצרתי רק כדי להסתכל, והיא אמרה "אל תפסיק להסתכל", וזה הספיק כדי שאיבד את החוט.

עברנו למיטה בלי להפסיק לגעת. השמיכה הכבדה נפלה על הרצפה בשלב מוקדם. היא הובילה בהתחלה, אחר כך אני, ואחר כך כבר לא היה ברור ולא היה חשוב. היא אמרה לי בדיוק מה היא רוצה, בקול נמוך, ישר באוזן, ואני עשיתי בדיוק את זה, ואז עוד קצת. כשהיא נאחזה בכתף שלי וקראה בשמי, החלון היה פתוח והרוח לקחה את הקול אל המפרץ, ואף אחד בכפר הישן הזה לא שמע כלום.

אחר כך שכבנו על הסדין הקריר, מזיעים ומחויכים, והיא הניחה את הרגל על שלי כאילו עשתה את זה מאות פעמים.

"כמה זמן אמרו שהרוח נשארת?" היא שאלה.

"יומיים. אולי שלושה."

"יופי."

היו שלושה. בבקרים ירדנו למפרץ הקטן שהיה מוגן מהרוח ושחינו במים שקופים, בצהריים אכלנו בטברנה של אותו הזקן שכבר הכיר אותנו, ובערבים חזרנו לחדר עם התריסים הכחולים ולא מיהרנו לשום מקום. למדתי איך היא נושמת רגע לפני. היא למדה איפה לגעת בי כדי שאשכח איך קוראים לי.

ביום הרביעי הים נרגע והמעבורת חזרה. עמדנו ברציף, אותו רציף, עם אותם תרמילים.

"אמרת לילה אחד," הזכרתי לה.

"אמרתי שאני בסדר עם לילה אחד," היא תיקנה. "לא אמרתי שזה מה שאני רוצה."

שמונה חודשים אחר כך היא עברה אליי לרמת גן, והתריסים אצלנו לבנים. אבל כשיש רוח חזקה בלילה והחלון רועד, אנחנו תמיד מסתכלים אחד על השנייה ומחייכים.