השותף החדש הגיע עם תיק מהצבא

אמית סגר את המודעה בפייסבוק בשלוש אחר הצהריים, אחרי שהתייאש. ארבע עשרה הודעות, שתים עשרה מהן מאנשים שרצו להיכנס מחר, אחת מבחור שביקש הנחה כי הוא "כמעט לא בבית", ואחת, האחרונה, קצרה ועניינית: "היי, ראיתי את המודעה. אני יכול לקפוץ הערב?" חתום: יותם. אמית, בן שלושים וארבע, שכר את הדירה ברובע א' באשדוד כבר שלוש שנים, והחדר הפנוי התחיל להרגיש כמו חור בשן.

בשש הוא ירד לחדר הכושר ברחוב רוגוזין, כמו כל יום שני. הוא אהב את השעה הזאת, כשהמקום כמעט ריק ורק המזגן והמוזיקה עובדים. הוא עשה סקוואטים מול המראה, ובין סט לסט פתח את האפליקציה. שם היה הצ'אט שהחזיק אותו ער בלילות האחרונים. בחור בלי יותר מדי מילים, עם חוש הומור יבש ותמונה אחת של גב שזוף מול הים. "אני בעיר מחר בערב," הוא כתב לאמית אתמול, "נסגור משהו?" ואמית, שלא נהג להתלהב, מצא את עצמו קורא את זה חמש פעמים.

בשמונה וחצי צלצל הפעמון. אמית פתח את הדלת עם מגבת על הכתף, ועצר.

"לא ייאמן," אמר יותם ונשען על המשקוף, תיק גב על כתף אחת. "מכל הדירות באשדוד."

הם שירתו יחד שבע עשרה חודשים בבסיס בדרום, לפני יותר מעשור. יותם היה אז בן עשרים ואחת, עכשיו בן שלושים ושלוש, עם זקן קצר ומבט שלא השתנה. אמית זכר במיוחד לילה אחד של שמירה, שיחה שנמתחה עד ארבע לפנות בוקר, ומשפט שיותם כמעט אמר ואז בלע.

"תיכנס," אמר אמית. "זה החדר. יש מזגן, אין ארון רציני."

יותם הניח את התיק על הרצפה ולא הסתכל על החדר. הוא הסתכל על אמית. ואז הוציא את הטלפון, לחץ פעמיים, והטלפון של אמית ויברט בכיס.

"אני בעיר מחר בערב," קרא אמית בקול, ולא הרים את העיניים. "אז זה אתה."

"זה אני." יותם צחק, מבויש לרגע. "שמתי תמונה בלי פרצוף כי אשדוד קטנה. ואז ראיתי את המודעה שלך, עם השם, ואמרתי - או שזה סימן או שזו טעות ענקית."

"בוא נברר," אמר אמית.

הם ישבו במרפסת, שתי כוסות לימונדה עם נענע, והרוח מהים נכנסה בין הבניינים. דיברו על מי התחתן, מי עבר לברלין, מי עדיין שולח הודעות בקבוצה של הפלוגה. יותם סיפר שהוא מנהל פרויקטים בחברת בנייה, שחזר לאשדוד לפני חודש, שנמאס לו לשכור דירות עם אנשים שהוא לא מכיר.

"ואותי אתה מכיר," אמר אמית.

"אותך אני לא הפסקתי לזכור," אמר יותם. "זה לא אותו דבר."

השקט שנפל ביניהם היה סמיך ונעים, כמו אוויר אחרי שרב. אמית הניח את הכוס.

"אתה יודע," הוא אמר, "באותו לילה בשמירה, כמעט אמרת לי משהו."

יותם הסתכל עליו ישר. "רציתי להגיד שאתה האדם הכי יפה שראיתי באותה שנה. ופחדתי."

"ועכשיו?"

"עכשיו אני בן שלושים ושלוש ואני לא מפחד מכלום חוץ מזה שתגיד לי ללכת."

אמית קם, עמד מולו, והניח יד על הצוואר שלו. הוא הרגיש את הדופק מתחת לאצבעות, מהיר, בוגד. ואז יותם משך אותו אליו והם התנשקו, בפעם הראשונה אחרי שתים עשרה שנים של כמעט.

זה לא היה מהוסס. יותם קם מהכיסא בלי לנתק את הנשיקה, ידיים על המותניים של אמית, גוף חם מול גוף חם, והמגבת נפלה מהכתף אל רצפת המרפסת. אמית צחק לתוך הפה שלו, ויותם לחש "מה," ואמית אמר "כלום, פשוט חיכיתי לזה הרבה זמן," ויותם אמר "אז די לחכות."

הם נכנסו פנימה. אמית הוביל אותו דרך המסדרון הצר, גב אל הקיר, ידיים שמחפשות את שולי החולצה, את העור שמתחת, את הקו החם של הגב. יותם הריח כמו מלח ועץ. הוא נישק את הצוואר של אמית לאט, כאילו הוא מתכוון לקחת את כל הלילה, ואמית נשם עמוק ואמר את שמו בקול שהוא לא זיהה כשלו.

דלת החדר נסגרה מאחוריהם. מהחלון נכנס אור כתום של פנס רחוב, והים נשמע רחוק. הם נגעו זה בזה כמו שנוגעים במשהו שמחכים לו שנים - לאט, בסבלנות, ואז בכלל לא בסבלנות. הכול היה הסכמה אחת ארוכה, לחישות, צחוק קטן כשמשהו הסתבך, ואז שקט שבו נשמעו רק שתי נשימות שמוצאות קצב משותף. אמית הרגיש את הידיים של יותם לומדות אותו מחדש, את הכובד הנעים שלו, את הרגע שבו הכול נסגר כמו מעגל.

אחר כך הם שכבו זה לצד זה, הסדין מסובך סביב הרגליים, והמאוורר מסתובב בתקרה.

"אז," אמר יותם לתקרה, "לגבי החדר."

"מה איתו?"

"אני חושב שהוא יישאר ריק."

אמית צחק וסובב את הראש אליו. "אתה בטוח? אני מזהיר אותך, אני קם בשש לחדר כושר."

"מצוין," אמר יותם. "מחר אני בא איתך. אבל בוא נסכים על משהו - אני לא מחכה עוד שתים עשרה שנים לסיבוב הבא."

"סגור," אמר אמית, וכיבה את המנורה.

בבוקר הם ירדו יחד לרוגוזין, ויותם החזיק לו את המוט בלחיצת חזה כאילו עשה את זה כל החיים. בין סט לסט הוא נשען קרוב ולחש משהו באוזן של אמית, ואמית איבד את הספירה. השותף הכי גרוע בעולם, הוא חשב, והכי טוב.