חדר הבריחה בהרצליה, והדירה מול הים

נגה עמדה בחניון שליד התחנה המרכזית הישנה בהרצליה והסתכלה על ההודעה האחרונה בטלפון. "הגעתי. אני זה עם החולצה הירוקה והפרצוף המבוהל." היא חייכה לעצמה. בת שלושים ואחת, אחרי שנתיים של דייטים בבתי קפה שכולם נראו אותו דבר, היא החליטה שהפעם היא מציעה משהו אחר. חדר בריחה. אם לא תהיה כימיה, לפחות יהיה מה לעשות עם הידיים.

איתי חיכה בכניסה, בן שלושים וארבע, גבוה, עם שיער מאפיר בצדדים וחיוך שהגיע לעיניים לפני שהגיע לפה. "את יודעת שזה דייט ראשון הכי לחוץ שאפשר להמציא, נכון?" הוא אמר במקום שלום. "אם נריב על קוד של מנעול, נדע הכול אחד על השנייה."

"בדיוק בשביל זה באתי," היא ענתה.

החדר היה חשוך, מלא בשעונים ובמפות ישנות, והמדריך סגר אחריהם את הדלת ואמר שיש להם שישים דקות. בעשר הדקות הראשונות הם היו מנומסים מדי. איתי מצא מפתח ומסר לה אותו כאילו הוא מגיש מסמך בבנק. נגה גילתה מגירה כפולה ואמרה "סליחה" כשידה נגעה בשלו.

ואז נגמרה הנימוס. הם התחילו לדבר מהר, לזרוק רעיונות, לצחוק מטעויות. היא טיפסה על כיסא כדי להגיע לספר בכוננית הגבוהה, והוא החזיק לה את המותן בלי לשאול, והיא לא ביקשה שיעזוב. "יציב?" הוא שאל. "מספיק," היא אמרה, ושמעה את עצמה עונה בקול נמוך מהרגיל.

החידה האחרונה הייתה בתוך ארון צר. הם נכנסו שניהם, כי צריך היה שניים כדי לסובב שני גלגלים בו-זמנית. בחושך, עם האור האדום המהבהב, נגה הרגישה את נשימתו ליד האוזן שלה, את הריח של סבון ושל משהו חם מתחתיו. ידיהם נפגשו על הגלגל. אף אחד מהם לא מיהר להזיז.

"נגה," הוא אמר חרש.

"כן?"

"נשארו לנו ארבע דקות וזה ממש לא הרגע, אבל אני חושב שאני רוצה לנשק אותך."

היא סובבה את הגלגל. הדלת נפתחה בחריקה. "אז תזכור את זה לעוד ארבע דקות," היא אמרה.

הם יצאו מהחדר בחמישים ושבע דקות, מזיעים ומצחקקים, והמדריך אמר שזה שיא השבוע. ברחוב, האוויר של סוף אוקטובר היה נקי ומלוח. במקום לשאול אם היא רוצה לשתות משהו, איתי שאל אם היא רוצה ללכת לים. הם ירדו ברגל לטיילת, והחול היה קר מתחת לכפות הרגליים היחפות, והוא סיפר שהוא מהנדס מים ושהוא חזר לארץ לפני שנתיים אחרי תקופה בברלין, והיא סיפרה על העבודה שלה בעריכת וידאו ועל הכלבה שלה שונאת גברים ואוהבת רק את השליח של הסופר.

הרוח הפילה לה קווצת שיער על הפנים. הוא הרים יד והחזיר אותה מאחורי האוזן, ואז השאיר את היד שם, על הלחי שלה, ושאל בעיניים. היא קירבה את הפנים בעצמה.

הנשיקה הראשונה הייתה זהירה, בוחנת. השנייה כבר לא. היא תפסה את הצווארון שלו, הוא משך אותה אליו, והים רעש מאחוריהם כאילו אין לו שום קשר לעניין. כשהם נפרדו, היא נשמה בכבדות וצחקה. "זה היה הרבה יותר טוב ממה שתכננתי."

"אני גר שתי דקות מכאן," הוא אמר, ומיד הוסיף: "ואני אומר את זה רק כמידע. אפשר גם להישאר כאן עד שיקפא לנו הכול."

"אני רוצה לראות איך נראית הדירה של מישהו שמסדר מפתחות לפי גודל," היא אמרה.

הדירה הייתה קטנה, בקומה שלישית, עם חלון שמסתכל על קו כהה של ים. הוא הדליק רק את מנורת העמידה בפינה. נגה נשענה על אדן החלון ואיתי עמד מולה, לא נוגע, רק מסתכל, וזה היה כמעט בלתי נסבל.

"אתה מחכה לאישור בכתב?" היא שאלה.

"אני מחכה שתגידי לי מה את רוצה."

היא אמרה לו. בשקט, באוזן, מילה-מילה, והרגישה איך הגוף שלו נענה עוד לפני שסיימה את המשפט.

מה שבא אחר כך היה איטי בהרבה ממה שהחשק שלהם הבטיח. הוא הוריד ממנה את הסוודר כאילו יש לו כל הלילה, ובאמת היה לו. היא למדה את העור שלו בקצות האצבעות, את המקום שבו הנשימה שלו נתקעת, את הצחוק שפרץ לשניהם כשנתקעו ברגע אחד בשרוול. הוא לחש את שמה פעם אחר פעם, כאילו הוא מוודא שהיא עדיין שם, והיא ענתה בלי מילים, בגוף, בידיים שמושכות קרוב. החלון היה פתוח קצת והרוח הקרירה נגעה בהם ולא קיררה כלום. בשלב מסוים נגה איבדה את תחושת הזמן לגמרי, ונשארה רק התחושה של להיות רצויה בדיוק כמו שהיא, וזה היה הדבר המשכר ביותר שקרה לה כבר הרבה מאוד זמן.

אחר כך הם שכבו על הגב ובהו בתקרה. "אני צריכה להודות במשהו," היא אמרה. "הזמנתי חדר בריחה כדי שתהיה לי אפשרות לברוח אחרי שעה."

"ואיך זה הסתדר?"

"לא נורא, נראה לי."

בשש בבוקר הוא הכין לה קפה בכוס שלא תאמה לשום כוס אחרת במטבח. היא עמדה במרפסת הקטנה עם החולצה שלו, הסתכלה על הים האפור ועל הרצים הראשונים בטיילת, והחליטה שהיא לא ממהרת לשום מקום.

"שבת הבאה," הוא אמר מאחוריה, "אני בוחר את הפעילות."

"בתנאי אחד," אמרה נגה והסתובבה אליו. "שיהיה שם ארון צר.