חדר הטיפולים הפרטי בראש פינה

תמר ידעה שמשהו מתבשל כבר שבועיים. עידו, בן שלושים ותשע, שאף פעם לא ידע לשמור סוד יותר משלושה ימים, הסתובב בבית עם חיוך של מישהו שמחזיק קלף. כשהם עלו על כביש 90 ביום חמישי אחר הצהריים והוא סימן את היציאה לראש פינה, היא כבר הייתה בטוחה שהוא הזמין משהו יקר מדי.

מלון הבוטיק ישב על מדרון, אבן בזלת ישנה וחלונות גדולים שהביטו אל החולה. הסוויטה הייתה קטנה ומדויקת, ובפינה שלה, מאחורי מחיצת עץ, עמד שולחן טיפולים מרופד בלבן, עם ערימת מגבות מקופלות וקערית זכוכית.

"הזמנת מטפלת?" שאלה תמר, בת שלושים ושש, והניחה את התיק על הכורסה.

"לא," אמר עידו. "הזמנתי את עצמי."

היא הסתובבה אליו באיטיות. "סליחה?"

הוא חייך, קצת נבוך לראשונה מאז שיצאו מהבית. "ארבעה חודשים, כל יום שלישי בערב. אמרתי לך שאני הולך לחדר כושר. למדתי עיסוי. סיימתי את הקורס לפני שבועיים."

תמר נזכרה פתאום בכל השלישי-בערב האלה, ובריח השמן שלפעמים נדבק לו לאמות הידיים, ובאיך שהוא היה חוזר רעב ומרוצה. "כל הזמן הזה שיקרת לי בשביל להפתיע אותי במגבת?"

"כל הזמן הזה התאמנתי," הוא תיקן, "כדי שבפעם הראשונה שאני נוגע בך ככה, זה יהיה טוב באמת."

היא שתקה רגע. ואז הורידה את הסנדלים.

הוא עבד מסודר, בלי חיפזון. הדליק נורה קטנה בפינה וכיבה את התקרה, פתח חלון כדי שרוח הערב מהגולן תיכנס, שם מוזיקה חרישית מהטלפון והניח את קערית השמן על גוף חימום קטן. תמר נשכבה על הבטן מתחת לסדין, הפנים בתוך חור הריפוד, ושמעה אותו משפשף את כפות הידיים זו בזו להתחמם.

המגע הראשון היה על הכתפיים, רחב ויציב, ולא כמו הידיים שהיא הכירה. הידיים שהיא הכירה היו ידיים של בעל, שנגעו כדי להגיע למקום אחר. אלה ידעו לאן הן הולכות ולא מיהרו לשום מקום. שמן חם זלג במורד עמוד השדרה שלה, והוא פרש אותו בתנועה ארוכה אחת, מהמותן עד העורף, ותמר שמעה את עצמה נאנחת בקול שהפתיע אותה.

"תנשמי," הוא אמר בשקט. "את מחזיקה הכול פה, מתחת לשכמה הימנית."

"זה מהמשרד."

"זה משנה וחצי."

הוא עבד על הנקודה הזאת עד שהיא נכנעה, וכשהיא נכנעה, משהו בכל הגוף שלה שחרר. היא הפסיקה לחשוב על המיילים, על הנסיעה, על מה שאמרה אמה בטלפון בבוקר. נשארה רק הטמפרטורה של הידיים שלו והקצב שלהן, מטה והלאה, אל הגב התחתון, אל המותניים.

ובשלב מסוים זה השתנה. לא בבת אחת — אלא בשניות שבהן הוא האריך מגע אחד יותר מדי, ובאופן שבו האגודלים שלו עצרו לנשום על הגומה שמעל הישבן. תמר הרגישה את העור שלה מתעורר לפני שהמחשבה הגיעה. היא לא זזה. היא רצתה לראות אם הוא ימשיך לעשות את זה כמו מקצוען.

"עידו."

"מה?"

"זאת עדיין עבודה, או שכבר לא?"

ידיו עצרו על גב ירכיה. "תגידי לי את," הוא אמר, וקולו היה נמוך וצרוד יותר מקודם. "אני אמשיך בדיוק כמו שהתחלתי, אם זה מה שאת רוצה."

היא חשבה על זה שתי נשימות. ואז התהפכה על הגב, לאט, והסדין החליק. היא הסתכלה עליו ישר, והאור הקטן צייר לו חצי פנים.

"תמשיך," אמרה. "אבל בלי הסדין."

הוא שפך עוד שמן על הידיים והתחיל מחדש, מכפות הרגליים, כאילו לא קרה כלום — וזה בדיוק מה שעשה אותה משוגעת. הוא עלה בסבלנות, קרסול, שוק, פנים הברך, וכל סנטימטר קירב וריחק בו זמנית. כשהגיע לבטן היא כבר נשמה בפה פתוח ואצבעותיה אחזו בשפת השולחן. היא משכה אותו אליה בעורף, והנשיקה הראשונה הייתה ארוכה ורטובה ומבולבלת, ואז הוא הרים אותה מהשולחן אל המיטה הגדולה ליד החלון, כי השולחן היה צר מדי לשניהם והם צחקו על זה לרגע לפני שהפסיקו לצחוק.

כל מה שקרה אחר כך קרה באותו קצב שהוא לימד את גופה במשך שעה — איטי, מדויק, מתעכב בדיוק במקומות שבהם האיטיות הכי קשה לשאת. היא לחשה לו דברים באוזן שלא נהגה לומר, והוא שמע אותה וענה בידיים. בחוץ, מתחת לחלון הפתוח, צרצרו הצרצרים של עמק החולה, ובפנים לא נשאר דבר מלבד עור חם ושמן ושמות שנאמרו בקול שבור.

אחר כך הם שכבו רוחבית על המיטה, הסדינים משומנים ללא תקנה, והיא הניחה את הראש על החזה שלו.

"יש לך תעודה אמיתית?" שאלה.

"ממוסגרת, בתיק."

"אז תדע," אמרה תמר וסגרה עיניים, "שמהיום יש לך לקוחה קבועה. כל יום שלישי בערב."

עידו צחק בשקט אל השיער שלה. "אני לוקח יקר."

"אני יודעת," היא מלמלה. "ארבעה חודשים של שקרים. תתחיל לשלם מחר בבוקר.