חמסין על הגג, מלון באילת
שיר הגיעה לאילת לבד, וזה לא היה התכנון. מיכל, החברה שאיתה הזמינה את החדר, ביטלה שלושה ימים לפני בגלל פרויקט דחוף בעבודה, ושיר, בת עשרים ותשע ועייפה עד העצם משנה שלמה של מסכים, החליטה שהיא לא מוותרת. היא נסעה לבדה, עשתה צ'ק-אין לבדה, ופתחה את דלת החדר אל מזגן שעבד חצי כוח ואל נוף של הרים אדומים שנראו כאילו מישהו צייר אותם ושכח למחוק.
ביום השני הגיע החמסין. האוויר עמד במקום, הבריכה התמלאה אנשים שחיפשו קצת קור, והמים היו פושרים כמו אמבטיה שנשכחה. שיר ויתרה על הבריכה ועלתה לקומה האחרונה, לחדר הכושר שהיה ריק לגמרי, רק בשביל האוויר הממוזג. שם היא פגשה אותו בפעם הראשונה — גבר בן שלושים וארבע עם חולצת צוות של המלון ומברג קטן ביד, כורע ליד יחידת מיזוג ומקלל אותה בשקט.
"היא לא תעבוד," הוא אמר בלי להרים את הראש. "כל המלון על הברכיים היום."
"אז למה אתה מתעקש?"
הוא הרים מבט. עיניים חומות, קמטי צחוק, זיעה על הרקות. "כי אם אני לא מתעקש, אני צריך לרדת לקבלה ולהסביר לארבעים אנשים למה חם להם. אני עידן, אחראי אחזקה. בעיקרון אני המכשף שכולם מאשימים."
היא צחקה. זאת הייתה הפעם הראשונה שצחקה מאז שהגיעה.
הם התחילו להיתקל זה בזה כאילו המלון כולו הצטמצם לשלושה מסדרונות. בלובי, כשהיא חיפשה קפה בשבע בבוקר והוא כבר סיים סיבוב. ליד מכונת הקרח, כשהיא מילאה כוס וחצי קוביות נשפכו על הרצפה והוא התכופף לאסוף אותן לפניה. בערב, כשישבה על שרפרף בבר הלובי עם לימונדה וקרח, והוא התיישב מרחק כיסא אחד, עדיין בבגדי עבודה, ושאל אותה למה היא לבד.
"כי החברה שלי ביטלה," אמרה שיר. "ואני החלטתי שאני לא מחכה לאף אחד כדי לנוח."
"זה נשמע כמו משפט שלקח הרבה שנים להגיד," אמר עידן.
"לקח," היא הודתה.
באחת עשרה בלילה נפל החשמל בכל האגף המערבי. המסדרון שקע בחושך, תאורת החירום הדליקה פסים ירקרקים על הקיר, ושיר יצאה מהחדר בשמלת כותנה דקה, יחפה, עם טלפון ביד. עידן עלה במדרגות עם פנס, נושם מהר.
"החדר שלך?" הוא שאל.
"שתיים עשרה שמונה. חם שם כמו בתנור."
"תעלי איתי לגג," הוא אמר. "שם לפחות יש רוח. אני ממילא צריך לבדוק משהו."
הגג היה שטוח ורחב, מלא צינורות ומזגני ענק דוממים. מעבר למעקה נפרשה אילת כולה — אורות הטיילת, ים שחור, והרים של ירדן שנראו קרובים מספיק כדי לגעת. הרוח הגיעה סוף סוף, חמה אבל זזה, והרימה את שולי השמלה שלה. עידן כיבה את הפנס.
"יפה פה," אמרה שיר בשקט.
"אני עולה לפה כל לילה," הוא אמר. "לא אמרתי לאף אחד."
היא הסתובבה אליו. המרחק ביניהם היה קטן ממה שחשבה, והיא לא זזה אחורה.
"ואם אני אספר?" שאלה.
"אז אצטרך למצוא גג אחר," הוא אמר, והיד שלו עלתה והרחיקה מהפנים שלה קווצת שיער שהרוח הדביקה ללחי. אצבעותיו נשארו שם רגע ארוך מדי, והיא שמעה את הנשימה של עצמה.
"עידן," היא אמרה. "אני בחופשה. אני לא מחפשת כלום."
"גם אני לא."
"יופי," היא אמרה, ונשקה לו.
הנשיקה הייתה חמה כמו האוויר, ואז חמה יותר. הגב שלה נגע בקיר הבטון שעדיין שמר את השמש של כל היום, והידיים שלו היו על המותניים שלה, מחליקות מעלה לאורך הצלעות, מהססות רק כדי לשמוע אותה אומרת כן. היא אמרה כן, לתוך הפה שלו, ואחר כך שוב בקול רם יותר כשהשפתיים שלו ירדו אל הצוואר, אל הכתף, אל העור הדק מתחת לכתף. השמלה הדקה נשארה עליה, מופשלת, והאצבעות שלו למדו אותה לאט, בסבלנות של מישהו שרגיל לתקן דברים בחושך לפי מגע בלבד.
הם לא ירדו מהגג. הרוח כיסתה את הקולות, אורות העיר רעדו למטה, והיא שכחה לגמרי שחם. היה רק הקצב שלהם, והידיים שלה בשיער שלו, והרגע שבו הכול התהדק ואז נפתח, והיא צחקה אל תוך הכתף שלו מרוב הקלה. הם נשארו שם אחר כך, יושבים על הבטון החם, הגב שלה אל החזה שלו, בלי להגיד מילה.
החשמל חזר בשתיים וחצי. כל חלונות האגף המערבי נדלקו בבת אחת, והם ראו את זה מלמעלה כמו הצגה קטנה.
"אתה צריך לרדת," אמרה.
"אני יודע."
ביום האחרון היא ארזה לאט. בקבלה חיכה לה פתק עם מספר טלפון ושורה אחת: "אם תחזרי לאילת, הגג פנוי." שיר שמרה אותו בכיס הקדמי של התיק, חייכה אל הפקידה שלא הבינה למה, ויצאה אל החום הלבן של אמצע היום. בפעם הראשונה מזה שנים היא לא הרגישה שהיא נוסעת הביתה כדי לנוח מהחופשה. היא הרגישה שהיא חוזרת מלאה.
בדרך לאוטובוס היא כבר ידעה שהיא תשלח לו הודעה. לא היום, אולי לא מחר. אבל תשלח.
