לילה לבן במשרד שבבורסה

בשמונה בערב כיבו את האורות האוטומטיים בקומה ארבע עשרה, ואני נאלצתי לקום ולנפנף בידיים מול החיישן כדי שיידלקו שוב. יותם צחק מאחורי המסך שלו. "זה הרגע שבו מבינים שנשארנו רק אנחנו."

אני נוגה, בת עשרים ותשע, מנהלת מוצר בחברת תוכנה קטנה במגדל בבורסה ברמת גן. יותם בן שלושים וארבע, מפתח, אותה דרגה, אותו שלב בסולם, אותה כמות קפה ביום. עבדנו יחד כבר שנה וחצי, ומזה שנה וחצי יש בינינו משהו שאף אחד מאיתנו לא קרא לו בשם. צחוקים קטנים בישיבות. הודעות בשתיים בלילה על באג. הדרך שבה הוא תמיד מושך כיסא ויושב קצת יותר קרוב ממה שצריך כשהוא מסביר לי משהו על המסך.

באותו ערב היינו אמורים לעלות לאוויר בחצות. הפיצה הגיעה בתשע, קרה למחצה, ואכלנו אותה ישר מהקרטון על שולחן הישיבות הגדול, עם הנוף של איילון זורם בחלון כמו נהר של אורות אדומים.

"תגידי," הוא אמר פתאום, "את יודעת שאת מסתכלת עליי כשאת חושבת שאני לא שם לב?"

הרגשתי את הדם עולה לי לפנים. "אתה ממציא."

"אני מפתח. אני עובד עם לוגים. יש לי ראיות."

צחקתי, אבל הצחוק יצא לי קצר מדי, והוא שמע את זה. הוא תמיד שומע.

באחת עשרה הרצנו את הגרסה האחרונה. כל המסכים בירוק. היינו צריכים רק לחכות לשעון. ישבנו בחדר הישיבות הכהה, רק מנורת שולחן אחת דולקת, והמזגן כיבה את עצמו וכל הקומה נעשתה שקטה כל כך שאפשר היה לשמוע את הנשימות.

"נוגה," הוא אמר, והפעם בלי חיוך. "אני רוצה לשאול אותך משהו ואני רוצה שתעני בכנות. אם התשובה היא לא, אני אמשיך לעבוד איתך בדיוק כמו תמיד ולא נדבר על זה שוב."

"תשאל."

"את רוצה שאני אנשק אותך?"

השקט נמשך אולי שתי שניות. הן הרגישו כמו שבוע.

"כן," אמרתי. "כבר הרבה זמן."

הוא קם, ואני קמתי, ופגשנו אחד את השנייה באמצע, ליד הלוח המחיק שעליו עוד היו כתובות המשימות של הבוקר. הנשיקה הראשונה הייתה זהירה, כמעט שואלת. השנייה כבר לא. ידיו אחזו בפניי, ואני אחזתי בחולצה שלו ומשכתי אותו אליי, והגב שלי נגע בלוח ומחק חצי משורה.

"חיכיתי לזה מאז הראיון שלך," הוא לחש לי לתוך הצוואר.

"אז למה חיכית?"

"כי אנחנו עובדים ביחד. וכי לא רציתי שתרגישי שאת חייבת משהו."

"יותם," אמרתי, ואצבעותיי כבר היו בשיער שלו, "אני לא חייבת לך כלום. אני רוצה."

הוא נעל את הדלת של חדר הישיבות בסיבוב אחד של הבריח, והוריד את התריס החשמלי עד למטה. מגדל שלם של חלונות חשוכים נעלם מאחורינו, ונשארנו בתוך קופסה קטנה של אור כתום.

הוא לקח את הזמן. זו הייתה ההפתעה הגדולה. גבר שמכתיב קוד במהירות של מכונה, ופתאום כל תנועה שלו איטית, בודקת, מחכה לתשובה שלי. הוא פתח את הכפתור העליון בחולצה שלי ועצר. חיכה. ואני הנהנתי. הוא המשיך לכפתור הבא, והשפתיים שלו נדדו במורד הצוואר שלי, והרגשתי את הנשימה שלי נשברת לשניים.

השולחן היה קר, והכתף שלו הייתה חמה, ואני לא ידעתי מה אני יותר רוצה — שימשיך או שיעצור, רק כדי שאוכל להרגיש עוד רגע את הציפייה הזאת. הוא לחש את שמי כמו שאלה ואני עניתי לו בלי מילים בכלל.

מה שקרה אחר כך נמשך הרבה יותר משחשבנו, והיה שקט ועז בו-זמנית, מלא בלחישות ובצחוק קצר אחד שפרץ באמצע כשמישהו מאיתנו הפיל סמן מהשולחן. הגוף שלי זכר אותו עוד הרבה אחרי, כמו הד.

כשהסתכלתי על הטלפון היה כתוב 00:17.

"פספסנו את העלייה לאוויר," אמרתי.

הוא גיחך, התיישב על השולחן לצידי וחיפש את הלפטופ. "היא עלתה לבד. הכול ירוק."

"בטוח?"

"נוגה, אני עשיתי את האוטומציה. היא לא צריכה אותנו."

נשענתי עליו וצחקתי לתוך הכתף שלו. השיער שלי היה הרוס לגמרי והחולצה שלי התהפכה מבפנים, והנוף של איילון עדיין זרם מאחורי התריס הסגור.

"ומה עכשיו?" שאלתי. "מחר בבוקר יש סטנדאפ בתשע וחצי."

הוא הפנה אליי את הפנים. "עכשיו אני לוקח אותך לאכול משהו שהוא לא פיצה קרה. ואז, אם בא לך, מחר בערב גם. ואז נראה אם אנחנו רוצים לספר למישהו או לא."

"ואם אני לא אדע מחר בבוקר להסתכל עליך בישיבה בלי להסמיק?"

"אז תסמיקי," הוא אמר. "אני אסתכל על המסך בשבילנו."

בבוקר שאחרי, בתשע וחצי, עמדנו שנינו במעגל של הצוות, מספרים מה עשינו אתמול. הוא אמר "סגרנו גרסה". אני אמרתי "סגרנו גרסה". ומתחת לשולחן, לרגע אחד קצר, האצבעות שלו עברו על גב כף היד שלי, ואף אחד לא ראה חוץ ממני.