לילה ליד תנור העצים במושב אורה

שלוש שנים אנחנו עושים את זה. פעמיים בשנה, הסטודיו במושב אורה נפתח לשריפה של תנור העצים, ומי שרוצה שהכלים שלו ייכנסו פנימה מתחייב למשמרות. אני, נגה, בת שלושים וארבע, תמיד בוחרת במשמרת הלילה. ויואב, בן שלושים ותשע, תמיד בוחר באותה משמרת בדיוק, ואף אחד מאיתנו לא אמר על זה מילה.

הגענו בשבע. הוא כבר פרק את העצים מהטנדר, סידר אותם בערימות לפי עובי, כמו שהוא מסדר הכול — באורך רוח מעצבן. העמסנו את הכלים יחד, כמו תמיד: אני מושיטה, הוא מקבל, האצבעות שלנו נפגשות סביב קערה ומתעכבות חצי שנייה יותר ממה שצריך. שלוש שנים של חצאי שניות. אם מחברים את כולן, יוצא לילה שלם.

"את עדיין שמה את הכוסות שלך הכי קרוב לאש," הוא אמר.

"כי אני אוהבת מה שקורה להן שם."

"גם אני," הוא אמר, ולא הסתכל על הכלים.

בעשר התנור כבר נשם. אתה לא מזין תנור עצים, אתה מתווכח איתו. פותחים את הפתח, זורקים שני בולים, סוגרים מהר, והלהבה יוצאת החוצה ומלקקת את האוויר. ההרים מסביב היו שחורים לגמרי, רק צרצרים וריח של אורן שרוף. אחרי שעתיים החולצה שלי הייתה דבוקה לגב, ואני קשרתי אותה מעל הבטן. ראיתי אותו רואה. הוא הסיט את המבט מהר מדי בשביל שזה יהיה מקרי.

"חם," אמרתי.

"כן," הוא אמר. "חם."

בחצות ישבנו על ארגזי העץ ההפוכים, כוס קפה שחור בין הידיים, והמדחום הראה אלף ומאה. השיחות שלנו תמיד התחילו מהחומר — זיגוג אפר, התכווצות, סדקים — והחליקו לדברים אחרים. הוא סיפר לי שהוא עזב את המשרד בשנה שעברה ושהוא עדיין לא בטוח אם זו הייתה אומץ או בריחה. אני סיפרתי לו שאני כבר שנתיים לא יוצאת עם אף אחד, כי כל פעם שאני יושבת מול מישהו אני חושבת על הסטודיו.

"על הסטודיו," הוא חזר.

"על מה שקורה בו."

הוא הניח את הכוס על האדמה. הגחלים האירו לו חצי פנים, והחצי השני נשאר באפלה.

"נגה," הוא אמר, "אני סופר ימי שלישי כבר שלוש שנים. בכל יום שלישי אני יודע שאת תגיעי בשלוש ורבע, ושתלבשי את הסינר הכחול, ושתגידי לי שהאובניים שלי לא מאוזנים."

"הם באמת לא מאוזנים."

"אני יודע. אני לא מתקן אותם בכוונה."

צחקתי, וזה יצא לי קצר, כי הנשימה לא הספיקה. קמתי להזין את התנור רק כדי לעשות משהו עם הידיים. הוא קם איתי. שנינו עמדנו מול הפתח, הלהבה קפצה, וכשסגרתי את הדלת הוא היה ממש מאחוריי. לא נגע. רק נשם, ואני הרגשתי את זה בעורף.

"אם אני מסתובבת," אמרתי בלי להסתובב, "אין יותר ימי שלישי כמו שהיו."

"יהיו יותר טובים."

הסתובבתי.

הנשיקה הראשונה הייתה זהירה, כאילו אחד מאיתנו עלול להישבר בשריפה. השנייה כבר לא. הידיים שלו היו חמות מהאש וחזקות מהחומר, והן נכנסו מתחת לחולצה הקשורה ופרשו על הגב שלי, ואני שמעתי את עצמי משמיעה קול שלא הכרתי. הוא לחץ אותי אל קיר הלבנים החם של הסככה, ואני משכתי אותו אליי בחגורה, ובין הנשיקות צחקנו, כי שלוש שנים זה ממש הרבה זמן לבזבז.

"המשמרת," לחשתי.

"עשרים דקות בין הזנה להזנה," הוא אמר לי לתוך הצוואר. "יש לנו בדיוק עשרים דקות."

"זה לא מספיק."

"אז ניקח כמה שצריך. התנור יחכה."

נכנסנו לחדר האובניים. הוא נעל את הדלת ברגל. בחוץ המשיכה האש לנשום, ובפנים ריח של חימר רטוב והזיעה שלנו ואור כתום שנכנס דרך החלון וצבע את הכול. הוא הוריד ממני את החולצה לאט, כאילו הוא פותח מכסה של תנור שעוד לא התקרר, ואני סגרתי עיניים כשהשפתיים שלו ירדו מהכתף. הידיים שהכירו כל סדק בכלים שלי למדו אותי מחדש, לאט, בלי למהר לשום מקום, עד שלא נשאר בי שום חלק שלא ידע את שמו. השולחן מאחורינו חרק. לא היה אכפת לנו. מה שקרה שם היה חם יותר מהאלף ומאתיים מעלות שבחוץ, ושקט יותר, ובסוף הייתי מונחת עליו ושומעת את הלב שלו דופק מתחת לאוזן שלי.

יצאנו חזרה אחרי עשרים ושתיים דקות. הזנתי את התנור ערומה למחצה מתחת לחולצה שלו, והוא עמד מאחוריי וצחק בשקט, ואמר שעכשיו הזיגוג יצא אחר. בארבע החלפנו משמרות בלי להחליף — פשוט ישבנו צמודים על אותו ארגז, והוא ליטף לי את פנים כף היד באגודל, שוב ושוב, כאילו הוא בודק אם החומר מוכן.

השמש עלתה על ההרים בחמש וחצי, אפורה־ורודה, והתנור הגיע לטמפרטורה. סתמנו את הפתחים בבוץ. עכשיו הוא יצטרך יומיים להתקרר לפני שנדע מה יצא בפנים.

"יומיים," אמרתי.

יואב מחה אפר מהמצח שלי באגודל.

"יומיים אני יכול לחכות," הוא אמר. "רק לא אצלי בבית ולא לבד."

נסענו במורד הכביש המתפתל, שני עייפים מריחים עשן, והיד שלו על הברך שלי כל הדרך. ביום שלישי שאחרי הגעתי בשלוש ורבע, בסינר הכחול. האובניים שלו עדיין לא היו מאוזנים. לא אמרתי על זה כלום.