מרחץ העץ בשורשים, ערב של גשם

הגשם התחיל בדיוק כששירה סיימה לפרוס את הגבינות. היא עמדה ליד חלון הבקתה בשורשים, מגבת תלויה על הכתף, והקשיבה לטפטוף שהפך תוך חצי דקה למשהו שלם ורועש על גג הפח. מאחוריה שמעה את דרור נאבק במכסה של בקבוק היין, מקלל בשקט, צוחק מעצמו.

"הוא כתב שהוא בכביש העולה," אמר. "עשר דקות."

"אני יודעת. ראיתי." היא סובבה אליו את הראש. בת שלושים ושלוש וכבר שבע שנים איתו, והנה היא מרגישה את הדופק באצבעות כאילו זו פגישה ראשונה. "דרור. אם ברגע כלשהו זה לא מרגיש לך נכון—"

"אני עוצר. את עוצרת. הוא עוצר." הוא ניגש אליה, הניח את היד על מותנה, והיא נשענה אחורה אל החזה שלו. "סיכמנו את זה כבר ארבעה חודשים, שירה. אני לא לחוץ. אני פשוט… מת על זה שאת כזאת."

"כזאת מה?"

"רוצה."

את אורן הם הכירו בקורס צילום בחיפה, בחורף הקודם. בן שלושים וחמש, שקט, עם צחוק שמגיע באיחור של רגע, כאילו הוא בודק קודם שלא פגע באיש. בהתחלה זו הייתה בדיחה בדרך הביתה מהשיעור – "אם אי פעם, אז מישהו כמוהו" – ואחר כך זו כבר לא הייתה בדיחה. היו שיחות ליד הכיור, שיחות בשתיים בלילה, רשימה בטלפון של מה כן ומה לא ומה אולי. היה ערב קפה אחד, שלושתם, שבו אמרו את זה בקול, בלי לגעת באף אחד, רק כדי לראות אם המילים מחזיקות באוויר. הן החזיקו.

הוא הגיע רטוב, עם נעליים מלאות בוץ ובקבוק לימונדה תוצרת בית. "לא ידעתי מה מביאים," אמר. "גוגל לא עזר."

שירה צחקה, ופתאום כל המתח שהצטבר בה מאז הצהריים נשר. היא חיבקה אותו בפתח, ודרור טפח לו על הכתף, והם עמדו שלושתם במטבחון הקטן כמו שלושה אנשים שבאו לישון בטיול, וזה היה טוב בדיוק ככה.

הם אכלו. דיברו על עדשות, על העבודה שלה בלשכת תכנון, על הגב של דרור שנתקע בכל פעם שהוא מרים משהו. כוס היין נשארה כמעט מלאה על השיש, שכוחה. כשהשיחה נדמה לרגע, אורן הניח את המזלג ואמר: "אני רוצה להגיד משהו לפני. אם מישהו אומר 'רגע', אני עוצר, ולא צריך להסביר. גם אני אגיד אם צריך."

"זה בדיוק מה שאמרנו," אמרה שירה, וקולה יצא נמוך יותר ממה שתכננה.

מרחץ העץ על המרפסת המקורה היה הסיבה שהם בחרו את הבקתה הזאת. הגשם ירד מסביב, קווים כסופים באור של פנס אחד, והאדים עלו בעמודים. היא נכנסה ראשונה, והמים הכו בה בחום עד שנאנחה. דרור נכנס אחריה, ואורן התיישב בקצה, במרחק של כף יד, ולא זז.

"אתה רחוק," אמרה.

"אני מחכה שתגידי."

היא הושיטה יד מתחת למים ומצאה את שלו. זה היה הכול, בעצם – מגע אחד, אצבעות משתלבות, והנשימה שלה שמשנה קצב. דרור ראה את זה ולא הסיר ממנה עיניים; היא הכירה את המבט הזה, את האופן שבו הוא קופא כשמשהו מרגש אותו עד הסוף.

הנשיקה הראשונה הייתה איטית ומהוססת, ואז כבר לא. היא הרגישה את כף ידו של דרור נאספת בשערה מאחור, את הפה של אורן על צווארה, ואת הצחוק הקטן שנפלט ממנה מרוב פליאה שזה באמת קורה. "היי," לחש דרור באוזנה, "את בסדר?"

"יותר מבסדר," אמרה. "תישאר. אל תזוז."

הם עברו פנימה כשהעור שלהם עדיין רותח מהמים, עטופים במגבות שנפלו בדרך. השמיכה הייתה קרה לרגע ואז לא. שירה גילתה שיש סוג של שפע שאין לו שם – שתי כפות ידיים שונות לגמרי, אחת מוכרת לה כמו הנשימה שלה ואחת שהיא עוד לומדת, ושתיהן יודעות לעצור בדיוק בשנייה הנכונה כדי שהיא תבקש עוד. היא שמעה את עצמה מבקשת. היא שמעה את דרור אומר את שמה בקול שבור, והבינה שהוא נהנה לא פחות ממנה, אולי יותר, מהצפייה ומההשתתפות גם יחד.

בשלב מסוים היא התיישבה, מסמיקה, וביקשה דקה. אורן נעצר מיד, הניח לה מים על השידה, ודרור הצמיד לה נשיקה על הכתף. דקה. ואז שוב, וגשם, ואש בתנור שכבר דעכה לגחלים.

אחר כך, שלושתם פרושים לרוחב המזרן, אורן אמר לתקרה: "אני חושב שאני צריך ללמוד לנשום מחדש."

"תן לי רשימה כשתסיים," אמר דרור, והם צחקו, צחוק עייף ופרוע.

שירה שכבה באמצע ובהתה בקורות העץ. היא חיכתה לנקיפה שהבטיחו לה כל הפודקאסטים, לרגע שבו מישהו יצטער. הוא לא הגיע. הגיע משהו אחר: תחושה מוזרה של הקלה, כאילו דלת שנצבעה פעמים רבות נפתחה סוף־סוף בלי לחרוק.

בבוקר אורן הכין קפה בפינג'אן, ושלושתם ישבו על המרפסת מול עמק רטוב ונוצץ. "אז מה עכשיו?" שאל, בלי לחץ.

שירה הסתכלה בדרור. הוא הרים כתף אחת, חצי חיוך. "עכשיו," אמרה, "אנחנו מדברים. כמו שעשינו ארבעה חודשים. ואם כולנו נגיד כן – יש עוד גשם בחורף.