סדנת הזוגות במצפה רמון

את סוף השבוע במצפה רמון הזמנתי בלי לשאול את יותם. פשוט שלחתי לו צילום מסך של האישור ושורה אחת: "יוצאים בשישי בעשר. בלי מחשב". הוא ענה באימוג'י אחד, ואני ידעתי שהוא מחייך.

שנינו הגענו לשם שחוקים. אני בת שלושים וארבע, מנהלת פרויקטים בחברה שבה כולם תמיד בוערים, והוא בן שלושים ושמונה, אדריכל שחצי שנה חי בתוך תוכנית מדידה אחת. בחודשים האחרונים נגענו זה בזה בעיקר במעבר במסדרון. לא ריב, לא קור — פשוט שני אנשים שמתפספסים.

החדר היה קטן ויפה, עם חלון רחב שנפתח אל המכתש. באוויר היה אותו שקט מדברי שגורם לך לדבר בלחש בלי שביקשו ממך. יותם פתח את התריס, נשען על האדן והסתכל החוצה הרבה זמן.

"יש פה סדנה בשש," אמרתי לו מאחורי הגב. "עיסוי לזוגות."

הוא הסתובב עם מבט ספקני. "זה לא כזה דבר עם מוזיקת לווייתנים?"

"זה בדיוק כזה דבר," אמרתי. "בוא."

המדריכה, אישה רגועה בת חמישים בערך בשם שרון, קיבצה ארבעה זוגות בחדר עם מזרנים ומנורות נמוכות. היא לא דיברה על צ'אקרות. היא דיברה על קצב, על לחץ, על זה שרוב האנשים נוגעים בבן הזוג שלהם כאילו הם מנסים לסיים משימה. "תנגעו לאט," אמרה. "תקשיבו לנשימה שלו. אם הנשימה נפתחת — אתם בכיוון הנכון."

התחלפנו. קודם אני על הבטן, הוא מעליי, לומד להניח את כף היד על הגב התחתון ולחכות שנייה לפני שהוא זז. הייתי בטוחה שאצחקק. במקום זה נשמתי פנימה והרגשתי משהו בכתפיים משחרר אחיזה של שנה. כשהגיע תורו, העברתי אצבעות לאורך עמוד השדרה שלו ושמעתי אותו נאנח — קול שלא שמעתי ממנו מזמן.

בסוף השיעור שרון חילקה לכולם בקבוקון שמן שקדים. "תתאמנו בחדר," אמרה בחיוך. "בלי טלפונים."

חזרנו בשביל האבן, והאוויר כבר היה קר. יותם לא אמר מילה, רק החזיק את היד שלי בצורה אחרת מהרגיל, כאילו הוא מגלה אותה. בחדר הוא פרש מגבת על המיטה, הדליק את מנורת הקריאה בלבד וחימם את הבקבוקון בין הידיים.

"שכבי," אמר. "את ראשונה."

הורדתי את החולצה, שכבתי על הבטן ושמעתי את החיכוך של כפות הידיים זו בזו. הנגיעה הראשונה הייתה חמה מכדי להיות מקרית. הוא התחיל מהכתפיים, לאט, בדיוק כמו שלמדנו, והמשיך לאורך הגב בתנועות ארוכות שנעצרו רגע לפני קו המכנסיים וחזרו למעלה.

"אתה עושה את זה נכון," אמרתי לתוך הכרית.

"אני עושה את זה לאט," הוא תיקן. "זה הכול."

הבעיה עם לאט היא שהוא לא מרחם. כל פעם שהאצבעות שלו ירדו ונעצרו, גיליתי שאני מחכה. הנשימה שלי השתנתה, והוא שם לב — כמובן ששם לב, בשביל זה נסענו ארבע שעות. הוא הוריד את הפה לעורף שלי ונשם שם בלי לנשק, ואני כמעט ביקשתי.

"תסתובבי," אמר.

הסתובבתי. האור הצהוב נפל עליו, על הזרועות המשומנות, על הפנים המרוכזות שלו. הוא עבר על עצמות הבריח, על הצלעות, על הבטן, ועצר לפני כל מקום שבאמת רציתי. פעם אחת מתחו אותי כך בחיים, ואני כבר לא זכרתי מתי.

"יותם," אמרתי, וזה יצא כמו בקשה ולא כמו שם.

"עוד רגע," הוא אמר. "אני רוצה שתבקשי יפה."

צחקתי, ואז הפסקתי לצחוק, כי הידיים שלו ירדו והפעם לא עצרו. נשכתי את השפה והושטתי יד אל העורף שלו ומשכתי אותו אליי, ולראשונה מזה חודשים התנשקנו כמו אנשים שאין להם לאן ללכת בבוקר.

"עכשיו תורי," לחשתי כשהצלחתי לדבר. "תשכב."

הוא נשכב והעמדתי פנים שאני מקצוענית. שפכתי שמן על החזה שלו, פרשתי אותו באיטיות מרגיזה, חיקיתי בדיוק את הקצב שהוא עשה לי — ועקבתי אחרי הנשימה, כמו ששרון אמרה. כשהיא נפתחה ידעתי שאני בכיוון הנכון. הוא ניסה להושיט אליי יד ואני החזרתי אותה בעדינות למיטה.

"סבלנות," אמרתי. "גם אתה תבקש יפה."

הוא ביקש. ואז לא היה עוד מי מעסה את מי. החלון נשאר פתוח, ומהמכתש עלה האוויר הקר שהצטנן על העור החם שלנו, ושנינו צחקנו באמצע מהטעם של שמן שקדים על השפתיים. בסוף נשארנו שם, דביקים ועייפים ומרוצים, הראש שלי על החזה שלו שעלה וירד לאט.

"צריך לקנות מהשמן הזה," הוא אמר בקול צרוד.

"צריך לקנות ערב בשבוע," עניתי.

בבוקר שתינו קפה על המרפסת מול אור ורוד שנשפך לתוך המכתש, ובדרך חזרה הוא נסע עם יד אחת על הברך שלי כל הדרך עד הצומת. מאז יש אצלנו בארון מגבת אחת שמורה רק לזה, ובקבוקון שמתרוקן מהר מדי. לפעמים אני עוברת לידו בסלון ומניחה כף יד על הגב התחתון שלו ומחכה שנייה לפני שאני זזה, והוא כבר יודע בדיוק מה אני אומרת בלי מילה אחת.