ערב הטריוויה בעיר העתיקה בבאר שבע

דנה הגיעה לבר בעיר העתיקה של באר שבע עשר דקות לפני הזמן, בדיוק כמו שהבטיחה לעצמה שלא תעשה. בת שלושים ושלוש, מנהלת פרויקטים בחברת הנדסה, והיא עדיין עומדת מול חלון ראווה כדי לבדוק אם השיער שלה החליט לשתף פעולה בחמסין של אמצע אוקטובר. בשיחות באפליקציה הוא נשמע מצחיק בצורה שקשה לזייף. עידו, בן שלושים ושש, מהנדס אקוסטיקה, כתב לה: "יש ערב טריוויה ביום רביעי. אני נורא טוב בגיאוגרפיה ואסון בקולנוע. אם את משלימה אותי, ננצח."

הוא חיכה בפנים, ליד שולחן קטן ליד החלון, עם חולצה כחולה פשוטה ושרוולים מקופלים. כשהוא קם לקראתה היא שמה לב ראשית לידיים — ידיים גדולות, רגועות — ורק אחר כך לחיוך.

"את דנה," הוא אמר, "או שאת מרגלת ששלחו לבדוק אם אני באמת יודע את בירת בורקינה פאסו."

"ואגאדוגו," היא ענתה מיד, והתיישבה.

הוא נשען אחורה כאילו קיבל מכה. "אוקיי. זה היה מוקדם מדי בערב בשבילי."

הטריוויה התחילה בתשע. הם ישבו צמודים כדי לשמוע את השאלות מעל הרעש, וכל פעם שהוא רכן לעברה לחשוב בקול, האוויר בין הצוואר שלה לשפתיים שלו נעשה חם ודחוס. היא כתבה תשובות ביד אחת והרגישה את הברך שלו נוגעת בברך שלה מתחת לשולחן, לא בטעות ולא בהתנצלות. הם הפסידו בשאלה האחרונה, משהו על נהרות באסיה, וצחקו כל כך חזק שהשולחן ליד ביקש מהם לשמור על כבוד המקום.

"את רעבה?" הוא שאל כשיצאו לרחוב. "יש פה דוכן שפתוח עד מאוחר."

"אני גרה שלוש דקות מפה," היא אמרה, ועצרה. "ברחוב סמילנסקי. ויש לי במקרר חומוס ובירה אחת."

הוא הסתכל עליה רגע ארוך. לא חייך חיוך של ניצחון, וזה מה שגרם לה לרצות אותו עוד יותר.

"רק שנהיה ברור," הוא אמר בשקט, "אני אשמח מאוד. ואם בעוד עשר דקות תגידי שבא לך רק חומוס ושיחה, גם זה מצוין."

"אני יודעת מה בא לי," היא אמרה.

המדרגות בבניין היו צרות ומוארות באור צהוב חלש, והיא שמעה את עצמה נושמת. בפנים היא לא הספיקה להדליק את האור בסלון. היא סובבה אליו את הפנים ליד הכיור, והוא הניח את כף היד על הלחי שלה ברכות שלא התאימה לגודל של היד הזאת, וחיכה חצי שנייה אחת — חצי שנייה שבה היא כבר התרוממה על קצות האצבעות.

הנשיקה הראשונה הייתה איטית ובודקת. השנייה כבר לא.

"רגע," היא לחשה כשהוא הוריד את שפתיו לצוואר שלה, "אני צריכה להגיד לך משהו."

הוא עצר מיד, מצחו על מצחה. "כן?"

"שאני ממש שמחה שהפסדנו בטריוויה. לא הייתה לי סבלנות לגמר."

הוא צחק לתוך העור שלה, והצחוק הזה ריצד לה לאורך כל הגב. היא משכה את החולצה הכחולה מהמכנסיים שלו ולמדה את הכתפיים שלו בידיים, והוא הרים אותה בלי מאמץ והושיב אותה על השיש הקר, ועמד ביניהן, קרוב, נושם אותה. היד שלה נכנסה לשיער שלו והחזיקה.

"תגידי לי מה את אוהבת," הוא אמר.

"לאט בהתחלה," היא ענתה, ומיד הסמיקה מזה שאמרה את זה בקול. "ואז לא לאט."

"זה מסוג ההוראות שאני אוהב."

הם עברו לחדר השינה כשהחלון פתוח והמאוורר מסתובב בעצלות מעל, והוא לקח את הזמן. כל כפתור, כל רצועה, כל נשימה שנתקעה באמצע. הוא לא מיהר לשום מקום, וזה שיגע אותה יותר מכל דבר אחר — איך הוא עצר כדי להסתכל עליה, איך הוא שאל "ככה?" ליד האוזן וחיכה באמת לתשובה. היא ענתה לו בקול, בלי בושה, וגילתה שהשקט שלה מהשנים האחרונות פשוט נמס. היא משכה אותו אליה, והוא ענה לה, והחדר הקטן התמלא בנשימות, בשמות, בצחוק קצר אחד שנבלע בנשיקה כשהם התנגשו במנורת הלילה והפילו אותה על השטיח.

אחר כך הם שכבו על הגב, מתנשמים, והתקרה הסתובבה לאט עם המאוורר.

"אני חייב להודות במשהו," הוא אמר. "לא ידעתי את בירת בורקינה פאסו."

"ברור שלא ידעת."

"בחרתי ערב טריוויה בכוונה כי זה דייט ראשון שאי אפשר להיתקע בו בשתיקה."

דנה התרוממה על המרפק והסתכלה עליו. בחוץ התחיל משאית אשפה לעשות את הרעש שלה, ומישהו בחצר סגר שער.

"זה היה מתוכנן יפה," היא אמרה. "אני בדרך כלל יוצאת לקפה של ארבעים דקות ואז ממציאה פגישה."

"ומה קרה הפעם?"

"שכחתי להמציא."

הוא משך אותה אליו, והיא הניחה את הראש על החזה שלו ושמעה את הלב שלו נרגע לאט. בשתיים בלילה הם קמו רעבים, אכלו את החומוס מהקופסה עומדים במטבח, חלקו את הבירה היחידה, והיא גילתה שהוא אוכל עם הרבה פלפל ושהוא זוכר בעל פה כמעט כל נהר באסיה חוץ מהאחד ששאלו עליו.

"יום שישי," הוא אמר ליד הדלת, כשהשמיים מעבר למרפסת כבר היו אפורים בקצה. "בלי טריוויה. רק אני, את, ומסעדה שאת בוחרת."

"בתנאי אחד," אמרה דנה, ותפסה לו את קצה החולצה. "שלא תביא איתך תוכנית מגירה."

"אין לי כבר," הוא אמר. "נגמרו לי כל התירוצים בערב הראשון.