שולחן הטיפולים שהגיע לסלון בכפר סבא

נגה חזרה הביתה בשבע וחצי בערב, עם תיק כבד על הכתף ועם היום הארוך הזה שעוד נדבק לה לעורף. היא בת שלושים וארבע, מעצבת גרפית במשרד קטן בהרצליה, והנסיעה חזרה לכפר סבא בשעת שיא עשתה לה בכתפיים מה שעשרים ושתיים מיילים של עבודה מול מסך לא הצליחו. היא פתחה את הדלת, ונעצרה.

הסלון היה אחר. השולחן הנמוך נדחף לקיר, השטיח התגלגל הצידה, ובמרכז החדר עמד שולחן הטיפולים המתקפל שאיתמר קנה לפני חודשיים ביד שנייה. מנורת העמוד הייתה מכוונת לתקרה, כך שהאור נפל רך, ועל הכיסא לידו היו מונחות שתי מגבות מקופלות בקפידה, כאילו מישהו תרגל את הקיפול הזה חמש פעמים.

"אל תיבהלי," קרא איתמר מהמטבח. הוא בן שלושים ושבע, שמונה שנים בהייטק, ולפני שנה החליט שהוא לא מסוגל יותר להסתכל על טבלאות ונרשם לקורס עיסוי רפואי בתל אביב. "יש לי מבחן מעשי ביום ראשון. אני חייב עוד שעת תרגול, והמתנדבת היחידה שלי היא את."

"אני לא מתנדבת," היא אמרה והניחה את התיק. "אני לקוחה שמשלמת בסבלנות."

"הלקוחה מוזמנת להחליף בגדים ולשכב על הבטן. הפנים בפתח, הידיים לאורך הגוף." הקול שלו היה מקצועי מדי, ונגה חייכה לעצמה. היא הכירה את הקול הזה. הוא תרגל אותו מול המראה.

היא נכנסה מתחת למגבת ונשמה את ריח שמן השקדים כשהוא חימם אותו בין כפות הידיים. המגע הראשון היה על הגב התחתון, רחב, שקט, בלי שום דבר ממהר. הוא עבד לאורך הגב בתנועות ארוכות, ונגה הרגישה איך משהו בצוואר שלה נפתח בפעם הראשונה מאז בוקר.

"כאן כואב?"

"כאן זה נהדר."

"זאת לא תשובה מקצועית."

"גם השאלה לא הייתה."

הוא צחק בשקט והמשיך. אצבעות על השכמה, לחיצה מדודה, נשימה שהוא ביקש ממנה לקחת עמוק והיא לקחה. במשך עשרים דקות הוא באמת היה מטפל ולא בן הזוג שלה. הידיים שלו ידעו דברים שהן לא ידעו לפני שנה, והיא חשבה על זה בהשתאות קטנה – שאפשר לחיות עם מישהו שבע שנים ולגלות שיש לו עוד שפה בגוף.

ואז הוא עבר לרגל, מהעקב כלפי מעלה, והאצבע שלו עצרה בדיוק מילימטר לפני המקום שבו עצירה מפסיקה להיות טיפולית.

נגה נשמה פנימה.

"סליחה," הוא אמר מיד. "גבול. אנחנו לומדים את זה בשיעור."

"אתה מתנצל בפני מאה אחוז מהמטופלות שלך?"

"אני מתנצל בפני אחת."

היא הפנתה אליו את הפנים דרך הפתח שבשולחן. "ואם היא לא רוצה שתתנצל?"

רגע של שקט. היא שמעה אותו מניח את בקבוק השמן על הכיסא, בזהירות, כמו מישהו שמנסה לא לשבור את הרגע.

"אז אני צריך לשמוע את זה בפירוש," הוא אמר. "זה גם משהו שלומדים."

"אני רוצה," אמרה נגה. "תפסיק להיות מטפל. בבקשה."

הוא הסתובב לכיוון המתג וכיבה את האור הגדול, ונשאר רק הזוהר הרך מהמנורה. כשהוא חזר אליה, המגע כבר היה אחר – אותן ידיים, אבל בלי הקצב הממושטר, בלי הספירה הפנימית של דקות. הוא העביר את כף היד מהעורף עד המותן לאט, כאילו הוא לומד אותה מחדש, ונגה הרגישה את העור שלה מתעורר אחריה כמו מים.

"תסתובבי," הוא אמר, והפעם הקול שלו נסדק קצת.

היא הסתובבה. המגבת גלשה והיא לא תפסה אותה. האור נגע לה בכתפיים, והיא ראתה אותו מסתכל עליה ככה, מלמעלה, עם השיער קצת מבולגן והשרוולים מופשלים.

"אתה יודע שאתה נכשל במבחן אם תעשה את זה שם," היא לחשה כשהוא רכן.

"יום ראשון אני סטודנט," הוא אמר לתוך הצוואר שלה. "היום בערב אני רק בעלך."

היא משכה אותו אליה והשולחן הצר חרק ומחה, ושניהם צחקו, וההמשך עבר מהשולחן לשטיח המגולגל ומשם לספה, שם המגבות נשכחו לגמרי. הוא נגע בה באותה סבלנות שלמד – לאט, בלי למהר לשום מקום, קשוב לכל נשימה שלה ולכל פעם שהיא לחצה את האצבעות על הגב שלו – והיא גילתה שכל התרגול הזה, כל החודשים של "עוד שעה אחת", הפכו אותו למישהו שיודע לקרוא אותה לפני שהיא אומרת מילה. היא אמרה את שמו פעם אחת, שקט, ואחר כך כבר לא היו מילים בכלל, רק אור קטן ממנורת העמוד וריח של שמן שקדים ששכב על שניהם.

אחר כך הם נשארו שם, הוא על הגב והיא עם הראש על החזה שלו, והמאוורר התקרה סובב מעליהם באיטיות.

"איך היה התרגול?" שאלה נגה.

"החלק הראשון היה מצוין," אמר איתמר ברצינות גמורה. "החלק השני ייפסל בוועדת האתיקה."

היא צחקה לתוך העור שלו. "אז תרשום לי טיפול קבוע. פעם בשבוע, חמישי בערב."

"עם או בלי החלק השני?"

"תחליט לפי הכתפיים שלי," אמרה נגה. "הן תמיד יודעות ראשונות."

ביום ראשון הוא חזר מהמבחן עם ציון תשעים ושתיים ועם זר קטן של ציפורני חתול שקנה בדרך. היא קיבלה אותו בדלת ואמרה שהשולחן נשאר פתוח בסלון. הוא הניח את הפרחים על השיש ואמר שזה בסדר גמור, יש לו עוד הרבה שעות תרגול להשלים.