ארבעה כיסאות במרפסת במודיעין

בכביש 443, איפשהו בין מחלף שילת לכניסה למודיעין, נועה הבינה שהיא לא זוכרת מתי בפעם האחרונה היא התרגשה ככה. בת שלושים ושבע, שתים עשרה שנה עם אדי, והידיים שלה היו קרות כאילו היא בדרך לראיון עבודה.

"את יכולה להגיד לא," אמר אדי בלי להוריד את העיניים מהכביש. "גם בדלת. גם אחרי."

"אני יודעת." היא הסתכלה עליו מהצד, על הקמט הזה שנפתח לו בזווית הפה כשהוא לחוץ ומנסה להיראות רגוע. "גם אתה יכול."

את תמר ויואב הם הכירו שלושה חודשים קודם, בערב של חברים משותפים בגבעת שמואל. תמר, בת ארבעים ואחת, אדריכלית, צוחקת בקול גדול מדי ולא מתנצלת על זה. יואב, בן ארבעים וארבע, שקט, מקשיב באמת. אחר כך היו הודעות, ואז קפה בארבעה במרכז העיר, ושם, מעל כוסות קרח שנמסו, הם ישבו וסיכמו כללים כמו ארבעה מבוגרים אחראים שזה לא מביך אותם בכלל.

נשארים באותו חלל. אף אחד לא נעלם לחדר אחר. מי שאומר "רגע" — עוצרים, בלי לשאול למה. אין צילום, אין סיפורים לאף אחד. בודקים אחד עם השני באמצע, לא רק בהתחלה. ואם מישהו מרגיש משהו עקום — נוסעים הביתה, והערב נגמר, וזה בסדר.

"ומה אם זה יהיה טוב מדי?" שאלה תמר אז, בחיוך.

"אז נזמין עוד קפה," אמר אדי, וכולם צחקו, וזה שבר את הקרח.

הבית במודיעין היה חם ומריח מתבלינים. תמר פתחה את הדלת יחפה, בשמלה כחולה, ומיד חיבקה את נועה כאילו הן נפגשות כל שבוע. על המרפסת האחורית היו ארבעה כיסאות, נרות בצנצנות, מוזיקה בווליום שמאפשר לדבר. הם אכלו. דיברו על עבודה, על שיפוצים, על הטיול שתמר ויואב ביטלו ברגע האחרון. שעה שלמה שבה שום דבר לא קרה, ונועה הרגישה את הבטן שלה משתחררת לאט.

ואז יואב אמר, בפשטות: "אני רוצה להגיד שאני לחוץ."

וכולם נשמו.

זה התחיל בלי הכרזה. תמר העבירה יד על הגב של נועה כשעברה מאחוריה לקחת צלחת, ונועה לא זזה. אדי ישב מול תמר והקשיב לה, ונועה ראתה אותו — ראתה בדיוק את הרגע שבו הוא התחיל להסתכל אחרת — והציפייה שלה לקנאה פשוט לא הגיעה. במקומה הגיע משהו אחר, חם ומבולבל, שעלה לה בצוואר.

"את בסדר?" שאל יואב בשקט, לידה.

"אני מופתעת," היא אמרה. "במובן הטוב."

הוא לא נגע בה. הוא חיכה. היא זו שהניחה את היד על הזרוע שלו, והוא הפך את כף ידו ושילב את האצבעות שלו בשלה, לאט, כמו שואל שאלה. היא ענתה בלחיצה.

הם עברו לסלון, כי בחוץ התחיל להיות קריר. ארבעתם על אותו ספה ארוכה וכורסה שנגררה קרוב. נועה זוכרת פרטים: את השפתיים של תמר על הצוואר שלה, רכות באופן שהפתיע אותה; את הצחוק הנמוך של אדי כשמשהו השתבש עם כרית; את העיניים של אדי שמצאו את שלה מעבר לחדר באמצע הכול ושאלו, בלי מילים, את בסדר? — והיא הנהנה, ולא הפסיקה להסתכל עליו.

"רגע," אמרה תמר פעם אחת, כשיואב זז מהר מדי. כולם עצרו. היא נשמה, חייכה, אמרה "אוקיי," וזה נמשך, ונועה חשבה שהכלל הזה היה הדבר הכי סקסי שהם המציאו.

היו ידיים שהיא לא ידעה של מי, ונשימה חמה באוזן, ורגע שבו היא שמעה את עצמה משמיעה קול שהיא לא מכירה. היו דברים שהיא תזכור לבד במקלחת שבועות אחר כך. ובסוף היה שקט, וארבעה אנשים מכוסים חלקית בשמיכת פיקה, ותמר שקמה להביא מים לכולם כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.

הם יצאו קצת אחרי אחת. בפתח, יואב חיבק את אדי חיבוק גברי קצר ואמר "תודה", וזה נשמע כנה.

במכונית, נועה חיכתה שתגיע המבוכה. היא לא הגיעה.

"נו," אמר אדי אחרי שני רמזורים.

"נו," היא אמרה, והתחילה לצחוק, והוא נדבק, והם צחקו עד שהיא נאלצה לנגב עיניים. "ראית את הפרצוף שלך?"

"ראיתי את הפרצוף שלך," הוא אמר. "זה היה הדבר הכי יפה שראיתי השנה."

"לא קינאת?"

הוא חשב באמת לפני שענה. "רגע אחד כן. ואז הסתכלת עליי, ונזכרתי שאת שם איתי." הוא לקח את היד שלה והניח אותה על הברך שלו. "ואת? באמת."

"באמת?" נועה הסתכלה על אורות הכביש הריק. "רציתי שתראה אותי. כל הזמן. זה היה החלק הכי טוב."

הם דיברו את כל הדרך. על מה שהיה מוצלח, על הרגע שהיה מגושם, על זה שתמר צוחקת גם בזמן נשיקה. על השאלה אם לעשות את זה שוב, ועל התשובה שאף אחד לא מיהר לתת. איפשהו בכניסה לשכונה אדי האט ואמר: "אני רוצה אותך עכשיו."

"אני יודעת," אמרה נועה. "גם אני."

המעלית הייתה איטית, והם לא חיכו לה בשקט. ובדירה, עם הדלת שעוד לא ננעלה כמו שצריך, היא חשבה שהדבר שבאמת קרה הלילה הוא לא מה שסיפרו לה שקורה — אלא שהיא הסתכלה על האיש שלה, אחרי שתים עשרה שנה, כאילו פגשה אותו שוב.