הגשם שתפס אותנו בסטודיו בפלורנטין
שלוש שנים הם חלקו את הקומה השנייה בבניין הישן ברחוב וויטל בפלורנטין. נועה, בת שלושים ושש, עם שולחן העבודה שלה ליד החלון ועם מאה גוונים של כחול שהיא מחפשת בכל פרויקט; איתן, בן שלושים ותשע, אדריכל, עם שרטוטים שנערמים על הרצפה ועם הרגל מעצבן של לנגן באצבעות על קצה הסרגל כשהוא חושב.
הם ידעו הכול זה על זה. היא ידעה שהוא שותה את הקפה שלו קר כי הוא שוכח אותו. הוא ידע שכשהיא מורידה את המשקפיים ומשפשפת את העיניים, סימן שהיא כבר לא רואה את המסך אלא רק את עצמה. הם ידעו גם את הדברים שלא נאמרו: את הפעם שהוא עמד מאחוריה והצביע על המסך וידו נחה לשנייה אחת ארוכה מדי על גב הכיסא שלה, את הפעם שהיא צחקה ונשענה עליו ונשארה שם חצי נשימה יותר ממה שחברים נשארים.
ערב רביעי אחד בינואר, הגשם ירד על פלורנטין כמו מישהו ששופך דליים מהגג. בשמונה וחצי קפץ הפקק בלוח החשמל והקומה שקעה בחושך. נועה צחקה בקול מופתע, ואיתן הדליק פנס בטלפון וחיפש נרות במגירה של המטבחון.
"יש לי נר אחד של יום הולדת ועוד קופסה של גפרורים לחים," הוא אמר.
"רומנטי להפליא," היא ענתה, והקול שלה נשמע אחרת באפלולית. חמים יותר. פחות מוגן.
הם התיישבו על הספה הישנה שקנו יחד בשוק הפשפשים, זה לצד זה, עם הטלפון דולק ביניהם כמו מדורה קטנה. הגשם הכה בחלון. איתן דיבר על פרויקט שנפל לו, ונועה הקשיבה והסתכלה על הפרופיל שלו באור הכחלחל, ופתאום הבינה שהיא כבר לא מקשיבה בכלל.
"נועה," הוא אמר, ועצר.
"מה."
"שלוש שנים אני עומד להגיד לך משהו ומוצא סיבה לא להגיד."
היא הרגישה את הדופק בגרון. "אז תמצא עכשיו סיבה כן."
הוא הסתובב אליה. הפנס כבה מעצמו, והחדר נבלע בחושך, ורק אורות הרחוב שרטטו את קו הלסת שלו.
"כי אני לא רוצה לאבד אותך," הוא אמר בשקט. "וגם כי אני כבר לא יכול לשבת פה לידך ולהעמיד פנים."
היא לא ענתה במילים. היא הניחה יד על החזה שלו, ממש מעל הלב, והרגישה כמה מהר הוא פועם, ורק אז הבינה שגם שלה. הם נשארו ככה רגע ארוך, שניהם יודעים שהמשפט הבא יהיה בלתי הפיך.
איתן הרים את היד לאט וסידר לה את השיער מאחורי האוזן, ואצבעותיו נגעו בעור של הצוואר שלה, ונועה שמעה את עצמה נושמת פנימה. הוא התקרב והיא פגשה אותו באמצע, והנשיקה הראשונה הייתה זהירה כמעט, כמו שאלה. השנייה כבר לא.
היא טעמה קפה ומלח של גשם. ידיה מצאו את העורף שלו, את השיער הקצר, והוא משך אותה אליו עד שהיא ישבה מולו, הברכיים משני צידיו, השמלה נאספת מעל הברכיים. הגשם המשיך לדפוק בחלון, והחושך עשה אותם אמיצים.
"את בטוחה?" הוא לחש לתוך הצוואר שלה.
"אני בטוחה כבר שלוש שנים," היא אמרה, וצחקה, והצחוק נשבר באמצע כשהשפתיים שלו ירדו אל עצם הבריח.
הוא התפשט אותה לאט, כאילו יש להם כל הלילה, וזה היה נכון. כל כפתור היה עוד שאלה שהיא ענתה עליה בנשימה. הוא למד אותה כמו שהוא לומד מבנה — בידיים, לאט, בכבוד — וכשהיא רעדה הוא עצר ושאל, וכשהיא אמרה "אל תעצור" הוא לא עצר.
הספה הישנה חרקה. נועה צחקה שוב לתוך הכתף שלו וקברה את הפנים בצווארו, והוא לחש את שמה פעמיים, ואז כבר לא היו מילים בכלל, רק נשימות וגשם ועור. היא הרגישה את עצמה נפתחת אליו עד הסוף, בלי זהירות, בלי החשבונות הקטנים ששמרו עליהם שלוש שנים, ובסוף שכבו שם מסובכים זה בזה, מכוסים בחצי שמיכה שהוא שלף מהארון.
באחת לפנות בוקר חזר החשמל פתאום. כל האורות בקומה נדלקו יחד, אכזריים ולבנים, והם שניהם מצמצו וצחקו כמו שנתפסו.
"אז מה עכשיו," היא שאלה, הראש על החזה שלו.
איתן העביר אצבע במורד הגב שלה. "עכשיו אני מזמין אותך לארוחת ערב. במקום נורמלי. עם תפריט."
"ואם זה יהרוס לנו את הסטודיו?"
"אז נשכור אחד גדול יותר," הוא אמר, "עם ספה חדשה."
נועה הרימה את הראש והסתכלה עליו באור הלבן המעצבן, ונבהלה לרגע כמה היא רגועה. בחוץ הגשם נחלש לטפטוף. היא נשקה לו שוב, לאט, בלי שום דחיפות, ובפעם הראשונה מזה שלוש שנים לא הייתה שום סיבה להפסיק.
