הדליפה מהדירה שמעל
הכתם בתקרה שלי התחיל בגודל של מטבע, ותוך שבוע הוא כבר נראה כמו מפה של יבשת לא מוכרת.
עמדתי מתחתיו בסלון, רחוב כצנלסון בגבעתיים, ספל קפה בידיים, ובחנתי אותו בדיוק כמו שאני בוחן שרטוט בעבודה.
בן שלושים ושש, מהנדס בניין, והתקרה שלי דולפת. היה בזה משהו משפיל.
כתבתי בקבוצת הוואטסאפ של הבניין, ואחרי שעה ענתה דפנה מהקומה השלישית: "זה כנראה ממני. אני ממש מצטערת. אפשר לעלות אליי לראות?"
הכרתי אותה מהמדרגות. שלושים ושלוש, וטרינרית במרפאה ליד הקניון, תמיד עם תיק בד על הכתף וריח קלוש של קמומיל.
פעם היא ביקשה ממני עזרה להכניס שק אוכל לכלבים למעלית הצרה, וצחקנו כשהדלת נסגרה על השק ונפתחה שוב ארבע פעמים.
כבר אז חשבתי לעצמי: "האישה הזאת מחרמנת אותי בלי להתאמץ".
היא פתחה יחפה, מכנסי טרנינג קצרים וחולצת טי רחבה. הרגליים חשופות, והחולצה יושבת על הציצים כאילו אין לה חזייה. "תיכנס, הבלגן הוא לא מה שאתה חושב, הוא יותר גרוע."
נכנסתי למקלחת, הנחתי כף יד על האריח ליד הניקוז והרגשתי את הלחות. "האיטום נגמר. מישהו עשה פה עבודה גרועה לפני עשר שנים."
"ואני גרה פה שנתיים ושופכת מים בדיוק מעל הסלון שלך." היא עמדה בפתח, נשענת על המשקוף, זרועות משולבות, והטרנינג הקצר עלה לה על הירך. "אני מרגישה נורא."
"תרגישי נורא אחר כך. עכשיו תביאי לי סכין טיח ואטם סיליקון אם יש לך."
היה לה. בארגז כלים ורוד שהיא קנתה, לדבריה, "בהתקף של עצמאות".
כרעתי על רצפת המקלחת והתחלתי לגרד את הסיליקון הישן, והיא ישבה על שפת האמבטיה ודיברה. על חתול שהביאו לה בבוקר עם רגל שבורה.
על זה שהיא יודעת לתפור תפר מושלם בעור של כלב אבל לא יודעת להחליף נורה בלי לקלל. צחקתי והרמתי מבט, והיא הסתכלה עליי רגע אחד יותר מדי.
הברך שלה כמעט נגעה בכתף שלי. נעמד לי בתוך המכנסיים כמו אידיוט.
"אתה צריך לפתוח את המים אחר כך ולבדוק," היא אמרה.
"צריך לחכות שזה יתייבש. עשרים וארבע שעות."
"אז תבוא מחר."
באתי למחרת.
ואחר כך גם ביום רביעי, כי היא אמרה שהיא שומעת טפטוף ואני אמרתי שאין שום טפטוף, ועמדנו שנינו במקלחת הקטנה ברגליים יחפות והקשבנו לשקט.
קרובים מספיק כדי שארגיש את החום שעולה מהעור שלה, ואת הריח של הקמומיל מעורבב בסבון. הכתף שלה נגעה בחזה שלי.
הזין שלי, בתכלס, כבר ידע לאן זה הולך לפני הראש.
"אין טפטוף," אמרתי בשקט.
"אני יודעת."
היא לא זזה. הנחתי את קצות האצבעות על פרק כף ידה, זהיר, כמו שבודקים אם משהו מחזיק משקל. "דפנה."
"אם תגיד עכשיו משהו הגיוני אני אשפוך עליך דלי מים."
לא אמרתי שום דבר הגיוני. משכתי אותה אליי והיא באה בלי היסוס, כאילו חיכתה לזה מאז המעלית עם שק האוכל.
הנשיקה הראשונה הייתה זהירה, השנייה כבר לא. הפה שלה נפתח, הלשון שלה נכנסה לי לפה, והיא נאנחה "אההה" קטן כשהצמדתי אותה לאריח.
הידיים שלה נכנסו מתחת לחולצה שלי, קרות מהברז, ואני שאפתי בחדות וצחקתי לתוך הצוואר שלה.
"הידיים שלך קפואות."
"תתרגל."
היא תפסה לי בזין דרך המכנסיים ולחצה. "וזה כבר חם."
בקיצור, אתם מבינים לבד. יצאנו מהמקלחת בלי להפסיק לגעת, נתקלנו במשקוף, בשידה במסדרון, בערימת ספרים שנפלה ואף אחד מאיתנו לא הרים אותה.
היא הובילה אותי אחורה לחדר שלה, והרדיאטור של הדירה הישנה נקש איפשהו ברקע כמו מטרונום סבלני.
הורדתי לה את החולצה הרחבה לאט, כאילו אני רוצה לזכור את הסדר, והציצים יצאו החוצה, מלאים, הפטמות כבר קשות.
היא לחשה "מהר יותר" וגם "לא, ככה טוב", ושנינו צחקנו כי זה לא הסתדר ואז כן.
"תמצץ לי," היא אמרה, והקול שלה היה צרוד ולא מתנצל.
ירדתי על הברכיים על השטיח הדק. הטרנינג ירד עם התחתונים ביחד, והכוס שלה היה מולי, רטוב, חם, מדיף ריח של עור ושל מישהי שכבר התחרמנה במקלחת.
ליקקתי לה לאט מלמטה למעלה, והיא תפסה לי בשיער. "כןןן, שם, אל תזוז."
הלשון שלי עבדה על הכיפה, שתי אצבעות נכנסו פנימה והיא הייתה חלקלקה ורכה, והרגליים שלה רעדו. "פאק, נעם, עוד."
המיטה שלה חרקה כשהיא משכה אותי עליה. הווילון היה פתוח למרפסת ואור הרחוב נפל עלינו בפסים צהובים.
"אני רוצה לראות," היא אמרה כשלחשתי לה שתעצום עיניים. "תוריד כבר."
המכנסיים ירדו. היא תפסה את הזין ביד קרה, ליטפה מהביצים עד הקצה, וירדה לי עם הפה בלי טקס.
חם, רטוב, הלשון מסתובבת על הראש, והיא הרימה מבט מלמטה עם החיוך הזה של מישהי שיודעת בדיוק מה היא עושה.
"טעם של מישהו שתיקן לי את המקלחת," היא אמרה וצחקה, ואז חזרה למצוץ עמוק עד שהבטן שלי התכווצה.
"אם תמשיכי ככה אני אגמור לך בפה."
"עוד לא." היא עלתה עליי, רכבה, והכניסה את הזין לכוס לאט, סנטימטר אחרי סנטימטר, עד שישבה עד הסוף ופלטה "אההה". חם. הדוק. רטוב נורא. "תזיין אותי כבר."
היא רכבה עליי והמיטה חרקה כמו מעלית ישנה.
הידיים שלי על המותניים, אחר כך על הציצים, הפטמות בין האצבעות, והיא זזה מהר יותר, הכוס בולע אותי בכל ירידה. "כןןן, ככה, אל תעצור."
קפצתי להווה בתוך הראש: אני מרגיש אותה מתהדקת, אני שומע את העור נחבט בעור, אני רואה את הפטמות קופצות מול אור הרחוב.
הפכתי אותה לדוגי. היא ירדה על ארבע, התחת עגול ופתוח, והכוס נוצץ. נכנסתי מאחור בבת אחת והיא צעקה לכרית "פאק, כן".
תפסתי אותה במותן וזיינתי אותה בקצב שהרדיאטור לא הצליח לעמוד בו. כל חדירה רטובה, הקול של זה מילא את החדר, והיא דחפה אחורה לקראתי. "יותר חזק.
תגמור, אבל קודם אני."
הושטתי יד מתחת וליטפתי לה את הכיפה בזמן שאני בתוכה.
היא רעדה, הכוס התכווץ סביבי, והיא גמרה בצרחה חנוקה לכרית, "אההה, כןןן, נעם", הירכיים רועדות, והרטיבות שלה נזלה לי על הביצים.
לא עצרתי. הפכתי אותה למיסיונרית, הרמתי לה רגל על הכתף ונכנסתי עמוק. היא הסתכלה לי בעיניים, הפה פתוח, הידיים על הגב שלי.
"תגמור לי בפה," היא לחשה פתאום. "אני רוצה לטעום."
יצאתי, היא ירדה מהמיטה לברכיים על השטיח, פתחה פה והוציאה לשון. שתי תנועות ביד והשפריץ יצא, חם, על הלשון, על השפה, טיפה על הסנטר.
היא בלעה, ליקקה את הקצה וצחקה. "עכשיו האיטום באמת יבש."
שכבנו על הגב וניסינו לייצב את הנשימה. הבניין הישן שמר על הסוד כמו שהוא שומר על כל הסודות, ברעש של צנרת ובטיח מתקלף.
דפנה הסתובבה אליי על הצד, אצבע מציירת קו על החזה שלי.
"מתי בעצם הבנת שאני מחפשת תירוץ?"
"כשהסכמת לקנות ארגז כלים ורוד ולא השתמשת בו אף פעם."
היא נגסה לי קלות בכתף. "הכתם בתקרה שלך יישאר."
"אני יודע. אני אצבע אותו בשבת."
"חבל," היא אמרה. "הוא היה התירוץ הכי טוב שהיה לי."
הסתובבתי אליה, הנחתי יד על המותן ומשכתי אותה קרוב. הזין כבר התחיל להתעורר שוב על הירך שלה. "אז תמצאי תירוץ חדש. שקע שלא עובד. מדף שצריך לתלות. מה שבא לך."
"או שפשוט אדפוק לך בדלת."
"זה גם עובד."
בשבת צבעתי את התקרה בשכבה אחת לבנה ונקייה.
ביום ראשון בערב היא דפקה בדלת עם שתי כוסות קפה ובלי שום תירוץ בכלל, ואני פתחתי לפני שהיא הספיקה לדפוק פעם שנייה. הקפה התקרר על השיש.
אנחנו לא.
תגובות לסיפור (0)