הדליפה מהדירה שמעל

הכתם בתקרה של נעם התחיל בגודל של מטבע, ותוך שבוע הוא כבר נראה כמו מפה של יבשת לא מוכרת. הוא עמד מתחתיו בסלון הדירה שלו ברחוב כצנלסון בגבעתיים, עם ספל קפה בידיים, ובחן אותו בדיוק כמו שהיה בוחן שרטוט בעבודה. בן שלושים ושש, מהנדס בניין, והתקרה שלו דולפת. היה בזה משהו משפיל.

הוא כתב בקבוצת הוואטסאפ של הבניין, ואחרי שעה ענתה דפנה מקומה שלישית: "זה כנראה ממני. אני ממש מצטערת. אפשר לעלות אליי לראות?"

הוא הכיר אותה מהמדרגות — שלושים ושלוש, וטרינרית במרפאה ליד הקניון, תמיד עם תיק בד על הכתף וריח קלוש של קמומיל. פעם היא ביקשה ממנו עזרה להכניס שק אוכל לכלבים למעלית הצרה, והם צחקו כשהדלת נסגרה על השק ונפתחה שוב ארבע פעמים.

היא פתחה את הדלת יחפה, במכנסי טרנינג קצרים וחולצת טי רחבה. "תיכנס, הבלגן הוא לא מה שאתה חושב, הוא יותר גרוע."

הוא נכנס למקלחת שלה, הניח כף יד על האריח ליד הניקוז והרגיש את הלחות. "האיטום נגמר. מישהו עשה פה עבודה גרועה לפני עשר שנים."

"ואני גרה פה שנתיים ושופכת מים בדיוק מעל הסלון שלך." היא עמדה בפתח, שעונה על המשקוף, הזרועות משולבות. "אני מרגישה נורא."

"תרגישי נורא אחר כך. עכשיו תביאי לי סכין טיח ואטם סיליקון אם יש לך."

היה לה. בארגז כלים ורוד שהיא קנתה, לדבריה, "בהתקף של עצמאות". נעם כרע על רצפת המקלחת והתחיל לגרד את הסיליקון הישן, והיא ישבה על שפת האמבטיה ודיברה. על חתול שהביאו לה בבוקר עם רגל שבורה. על זה שהיא יודעת לתפור תפר מושלם בעור של כלב אבל לא יודעת להחליף נורה בלי לקלל. נעם צחק והרים מבט, והיא הסתכלה עליו כבר רגע אחד יותר מדי.

"אתה צריך לפתוח את המים אחר כך ולבדוק," היא אמרה.

"צריך לחכות שזה יתייבש. עשרים וארבע שעות."

"אז תבוא מחר."

הוא בא מחר. ואחר כך גם ביום רביעי, כי היא אמרה שהיא שומעת טפטוף והוא אמר שאין שום טפטוף, והם עמדו שניהם במקלחת הקטנה ברגליים יחפות והקשיבו לשקט, קרובים מספיק כדי שהוא ירגיש את החום שעולה מהעור שלה.

"אין טפטוף," הוא אמר בשקט.

"אני יודעת."

היא לא זזה. נעם הניח את קצות האצבעות על פרק כף ידה, זהיר, כמו שבודקים אם משהו מחזיק משקל. "דפנה."

"אם תגיד עכשיו משהו הגיוני אני אשפוך עליך דלי מים."

הוא לא אמר שום דבר הגיוני. הוא משך אותה אליו והיא באה בלי היסוס, כאילו חיכתה לזה מאז המעלית עם שק האוכל. הנשיקה הראשונה הייתה זהירה, השנייה כבר לא. ידיה נכנסו מתחת לחולצה שלו, קרות מהברז, והוא נשם פנימה בחדות וצחק לתוך הצוואר שלה.

"הידיים שלך קפואות."

"תתרגל."

הם יצאו מהמקלחת בלי להפסיק לנגוע, נתקלו במשקוף, בשידה במסדרון, בערימת ספרים שנפלה ואף אחד מהם לא הרים. היא הובילה אותו אחורה לחדר שלה, והרדיאטור של הדירה הישנה נקש איפשהו ברקע כמו מטרונום סבלני. נעם הוריד את החולצה הרחבה שלה לאט, כאילו הוא רוצה לזכור את הסדר, והיא לחשה "מהר יותר" וגם "לא, ככה טוב", ושניהם צחקו כי זה לא הסתדר ואז כן.

המיטה שלה חרקה. הווילון היה פתוח למרפסת ואור הרחוב נפל עליהם בפסים צהובים, והוא לחש לה לעצום עיניים והיא אמרה שהיא רוצה לראות. מה שקרה אחר כך קרה בשקט כמעט, בנשימות ובשמות שנאמרו באוזן, והבניין הישן שמר על הסוד שלהם כמו שהוא שומר על כל הסודות — ברעש של צנרת ובטיח מתקלף.

אחר כך הם שכבו על הגב וניסו לייצב את הנשימה. דפנה הסתובבה אליו על הצד, אצבע מציירת קו על החזה שלו.

"מתי בעצם הבנת שאני מחפשת תירוץ?"

"כשהסכמת לקנות ארגז כלים ורוד ולא השתמשת בו אף פעם."

היא נגסה לו קלות בכתף. "הכתם בתקרה שלך יישאר."

"אני יודע. אני אצבע אותו בשבת."

"חבל," היא אמרה. "הוא היה התירוץ הכי טוב שהיה לי."

נעם הסתובב אליה, הניח יד על המותן שלה ומשך אותה קרוב. "אז תמצאי תירוץ חדש. שקע שלא עובד. מדף שצריך לתלות. מה שבא לך."

"או שפשוט אדפוק לך בדלת."

"זה גם עובד."

בשבת הוא צבע את התקרה בשכבה אחת לבנה ונקייה. ביום ראשון בערב היא דפקה בדלת עם שתי כוסות קפה ובלי שום תירוץ בכלל, והוא פתח לפני שהיא הספיקה לדפוק פעם שנייה.