המסמך המשותף, והלילה באשדוד

את המסמך פתחנו שבועיים קודם. אמיר ישב לידי על הספה עם המחשב על הברכיים וכתב בכותרת "כללים", ואני צחקתי עליו שהוא עושה מזה פרויקט בעבודה. בסוף דווקא הוא צדק. שורה אחר שורה: שום דבר לא חייב לקרות. כולם באותו חדר. מילת עצירה אחת, פשוטה — "רגע" — וכל מי שאומר אותה עוצר את הכול בלי שאלות. ואם מישהו מרגיש מוזר, אפילו באמצע, אומרים בקול. קרן ודורון הוסיפו הערות בצד, בצהוב, ודורון כתב בסוף שורה אחת: "ואנחנו ממשיכים להיות חברים גם מחר". אני קראתי את זה שלוש פעמים לפני שאישרתי.

הכרנו אותם בקורס צילום בתל אביב, לפני שנתיים. קרן בת שלושים ושבע, מורה ליוגה עם צחוק שנשמע בכל החדר, דורון בן ארבעים ושתיים, מהנדס שמדבר לאט ומסתכל ישר. אמיר בן שלושים ותשע ואני בת שלושים ושש, ביחד כבר תשע שנים, ומשהו בינינו התחיל לדבר על זה בחצי צחוק עד שיום אחד זה הפסיק להיות צחוק.

נסענו לאשדוד בשבע וחצי בערב, כביש 4 ואז הירידה לשכונה שלהם, ובטן שלי התהפכה כל הדרך. עצרנו בסופר לקנות קינוח שאף אחד לא יאכל. "את רוצה שנחזור?" שאל אמיר בחניה, והיד שלו הייתה על הברך שלי. אמרתי לא. אמרתי גם שאני מפחדת. שני הדברים היו נכונים.

קרן פתחה את הדלת ביחפות, עם מגבת על הכתף כי היא בדיוק שטפה כלים, וזה מיד הוריד שני אטמוספירות. אכלנו על השיש בעמידה, דגים שדורון הכין, והדיבור היה בדיוק כמו תמיד — עבודה, תקרה שמתקלפת, סרט שאף אחד לא סיים. ואז קרן ניגבה ידיים ואמרה: "אני מתה שכבר נדבר על זה, כי אני לחוצה בטירוף". כולנו צחקנו, וזה שבר את הקרח יותר מכל כוס יין.

עברנו עוד פעם על המסמך, בקול, כמו מבוגרים אחראיים. דורון אמר שהוא מעדיף שלא נשארים לישון. קרן אמרה שהיא לא בטוחה לגבי נשיקות בפה עם מישהו אחר, ושנראה תוך כדי. אמיר אמר שהדבר שהכי מדליק אותו הוא לראות אותי נהנית, ואני הרגשתי את הפנים שלי נשרפות, כי זה נאמר בחדר עם עוד שני אנשים.

המוזיקה הייתה שקטה והאור בסלון היה של מנורה אחת. קרן התיישבה לידי על השטיח והראתה לי משהו בטלפון, ובשלב מסוים היד שלה נשארה על הזרוע שלי, והיא לא הזיזה אותה, ואני לא הזזתי את שלי. "את בסדר?" היא שאלה בשקט. אמרתי שכן. היא נשענה והריחה לי את הצוואר ולא נגעה, רק נשמה, וזה היה מספיק כדי שאני אשכח לנשום.

הכול קרה לאט. יותר לאט ממה שדמיינתי. דורון שאל אותי אם מותר לו לגעת לפני שנגע, בכל פעם מחדש, וזה עשה לי משהו שלא ציפיתי לו. ראיתי את אמיר מעבר לחדר, קרן על הברכיים שלו, והוא הסתכל עליי מעל הכתף שלה, ובמקום הקנאה שחיכיתי לה קיבלתי גל חם שהפיל אותי אחורה על הכריות. זה היה הרגע שהבנתי: אני לא כאן בשביל דורון. אני כאן בשביל המבט הזה.

אמרתי "רגע" פעם אחת. לא כי משהו היה רע — כי רציתי לקום, לשתות מים, לבדוק שאני עדיין אני. כולם עצרו מיד, קרן הביאה לי כוס, דורון התיישב בצד וחייך. ואז חזרתי, והפעם ידעתי בדיוק מה אני רוצה: שאמיר יהיה לידי. כולנו היינו באותו חדר, אבל הידיים שחיפשו אותי היו שלו, וקרן צחקה ולחשה לי משהו באוזן שלא אחזור עליו, ומשם זה כבר לא היה מסודר ולא היה כתוב בשום מסמך.

באחת וחצי בלילה ישבנו ארבעתנו במטבח ואכלנו את הקינוח שקנינו. קרן בחולצה של דורון, אמיר יחף עם השיער בכל הכיוונים, ודיברנו על התקרה שמתקלפת. זה היה הדבר הכי מוזר ולא מוזר שקרה לי.

בנסיעה חזרה, כביש 4 היה ריק ורטוב מהטל, והפנסים חלפו על הפנים של אמיר בקצב. שתקנו עשר דקות. ואז הוא אמר, בלי להוריד עיניים מהכביש: "כשהוא נגע בך ושאל אם מותר, רעדת. ראיתי". אמרתי שכן. אמרתי שראיתי גם אותו, ושאני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הסתכלתי עליו ככה, מבחוץ, כמו על גבר שנשים רוצות.

"תעשי את זה שוב?" הוא שאל.

"לא יודעת," אמרתי, ושמתי את היד על הירך שלו. "אבל אני כן רוצה להגיע הביתה מהר".

הוא לחץ על הגז בדיוק במידה שמותר, ובחניה מתחת לבית הוא כיבה את המנוע ולא יצא, והתכופף אליי, ונישק אותי כאילו החזיר לעצמו משהו שהשאיל לערב אחד. למעלה, בדירה שלנו, בלי מסמך ובלי כללים, לא ישנו עד שהתחיל להאיר.