הצימר בכליל, רק שתינו

הגשם התחיל בדיוק כשהן עברו את צומת יגור, והטלפון של תמר רטט בפעם השלישית. "גם אורית מבטלת," היא אמרה והניחה את המכשיר על הברך. "אז נשארנו שתינו."

לילך, שנהגה, רק משכה בכתפיים. "יש צימר משולם לסוף שבוע בכליל ויש אח בוערת. אני לא רואה פה בעיה."

הן הכירו שבע שנים, מאז שלילך, פיזיותרפיסטית בת שלושים ושתיים, טיפלה בכתף שתמר שברה בנפילה מאופניים. בשלב מסוים הטיפולים נגמרו והחברות נשארה. תמר, בת שלושים וארבע, מעצבת גרפית פרילנסרית מתל אביב, הייתה אומרת שלילך היא האדם היחיד שאיתו היא יכולה לשתוק ארבעים דקות ברכב ולא להרגיש מוזר.

הצימר היה קטן ועשוי עץ, עם חלון גדול שהשקיף על עמק ירוק ורטוב. הן פרקו את הקניות, לילך הדליקה את האח ותמר בישלה פסטה פשוטה עם הרבה שום. אחרי האוכל הן התיישבו על השטיח מול האש, שמיכת צמר אחת על שתי זוגות רגליים, וכוס יין אחת לכל אחת שנשארה חצי מלאה.

"אז מה קרה עם הבחור מהאפליקציה?" שאלה לילך.

"נפגשנו פעמיים. הוא בסדר גמור." תמר הסתכלה באש. "וזה בדיוק העניין. הכול בסדר גמור ואני מרגישה כלום. כאילו אני ממלאת טופס."

לילך צחקה, ואז השתתקה. "ואת יודעת מתי את כן מרגישה משהו?"

השאלה נשארה תלויה באוויר יותר מדי זמן. תמר ידעה את התשובה מזה חודשים, והיא לא אהבה אותה. היא חשבה על זה כשלילך הייתה מניחה יד על הגב שלה בכניסה למסעדה, וכשהן ישנו באותו חדר בטיול בצפון וכל הגוף שלה היה דרוך כמו חוט.

"לילך," היא אמרה בשקט, "אני חושבת שאני צריכה להגיד לך משהו ואני מפחדת שזה יהרוס."

"זה לא יהרוס." לילך הסתובבה אליה. האור של האח צייר קו כתום על הצוואר שלה. "תמר. מה את חושבת שאני עושה פה כבר שנה? מחכה שתגידי."

תמר הרגישה את הדופק בגרון. "ואם אני לא יודעת איך?"

"אז תשתקי," אמרה לילך, "ואני אתקרב לאט, ואם את רוצה שאפסיק את אומרת מילה אחת ואני עוצרת. בסדר?"

"בסדר."

היא התקרבה לאט, בדיוק כמו שהבטיחה. קודם היד, שהרימה קווצת שיער מהמצח של תמר והחזירה אותה אחורה. אחר כך האגודל שעבר על עצם הלחי. תמר שמעה את הנשימה של עצמה והיא נשמעה לה זרה. ואז הפה של לילך נגע בפה שלה, רך וסבלני, ואף אחת משתי המילים שתמר התכוונה להגיד לא הגיעה.

היא ציפתה להרגיש מבולבלת. במקום זה היא הרגישה כאילו מישהו סוף סוף כיוון תחנה ברדיו שרעשה שנים. היא משכה את לילך אליה חזק יותר ממה שתכננה, והשמיכה נפלה מהברכיים, ואף אחת מהן לא התכופפה להרים אותה.

"את רועדת," לחשה לילך על שפתיה.

"זה לא מפחד."

הן עברו למיטה הרחבה שמול החלון, שם הגשם היכה בזכוכית בקצב משלו. לילך לקחה את הזמן שלה, יד על צלעות, שפתיים על עצם הבריח, שואלת בלחש אחרי כל צעד אם זה טוב. תמר גילתה כמה היא אוהבת להגיד כן בקול רם. היא גילתה שהעור שלה זוכר דברים שהיא לא ידעה שלמד, ושאפשר להיות גלויה לגמרי מול מישהי שמכירה אותה שבע שנים בלי להתבייש אפילו רגע אחד. בשלב מסוים היא כבר לא ידעה מי צוחקת ומי נאנחת, ואחר כך הייתה רק שמיכה, גשם, ויד אחת שציירה עיגולים איטיים על הגב שלה עד שנרגעה.

"תגידי לי שלא יהיה מוזר מחר," מלמלה תמר.

"יהיה קצת מוזר," אמרה לילך. "זה לא אומר שהיה טעות."

ובבוקר זה באמת היה קצת מוזר. הן שתו קפה על המרפסת בערפל, לא נגעו, דיברו על תאריכים ועל הדרך חזרה. בכניסה לתל אביב תמר ירדה מהרכב ואמרה "נדבר", ובמשך אחד עשר ימים הן לא דיברו באמת. תמר ענתה קצר, לילך לא לחצה. בלילה השנים עשר תמר ישבה על רצפת הסלון שלה בלב יפו, הסתכלה על הטלפון ארבעים דקות, ואז כתבה: "אני לא רוצה שזה יהיה סיפור של סוף שבוע. אני רוצה דייט. אמיתי. את ואני, לבוש יפה, מסעדה, הכול."

לילך ענתה אחרי שתי דקות: "חמישי בשמונה. אני אוספת אותך."

הן אכלו בנווה צדק, במקום קטן עם שולחנות צפופים. תמר לבשה שמלה שקנתה באותו בוקר ולילך הסתכלה עליה שנייה אחת יותר מדי ואמרה "וואו", ותמר הסמיקה כמו בדייט ראשון, כי זה היה דייט ראשון. הן דיברו על ההורים של לילך, על הפחד של תמר ממה יגידו החברות המשותפות, על מה שקורה אם זה יעבוד ומה שקורה אם לא.

בדרך החוצה, ברחוב החשוך בין הבתים הנמוכים, לילך עצרה אותה ליד קיר אבן ונישקה אותה בלי לבדוק מי רואה. תמר החזיקה בה בשתי ידיים ולא מיהרה לשום מקום.

"אני לא מנסה," היא אמרה כשהתנתקו. "רק שתדעי. זה לא ניסוי. אני פשוט רוצה אותך."

"אני יודעת," אמרה לילך, וחייכה. "ידעתי לפנייך.