הקיר הדק ברחוב מסדה

הקיר בין הדירות ברחוב מסדה היה דק כמו קרטון. מאיה, בת שלושים ואחת, גילתה את זה בשבוע הראשון שלה בדירה, כשהתיישבה על הרצפה בין ארגזים ושמעה מהצד השני תו ארוך, נמוך, של צ'לו.

היא לא ידעה כלום על מוזיקה קלאסית, אבל ידעה לזהות מתי מישהו עושה משהו ברצינות. השכן ניגן כל ערב בסביבות עשר, חצי שעה, לפעמים שעה. לפעמים הוא עצר באמצע תיבה, קילל בשקט, וחזר להתחלה. מאיה הייתה שוכבת על המיטה הצמודה לקיר, עם הספר פתוח על הבטן, ולא קוראת מילה.

קראו לו עידו. היא למדה את זה אחרי שבועיים, כשנתקלה בו בחדר המדרגות עם תיק צ'לו שחור וענק על הגב, נושף מהמאמץ של ארבע קומות בלי מעלית.

"את החדשה מתשע?" הוא שאל.

"מאיה."

"עידו. אני מקווה שאני לא מפריע לך בלילות."

"אתה מפריע," היא אמרה, ונהנתה מהבהלה הקטנה שעברה בפניו לפני שהוסיפה: "אבל אני סולחת לך כי זה יפה."

הוא צחק. בן שלושים וחמש אולי, עם זקן לא מסודר ואצבעות ארוכות שהחזיקו את מעקה המדרגות. "תגידי לי אם זה יותר מדי. יש לי קונצרט בעוד חודש ואני בפאניקה."

מאז הם נעשו שכנים אמיתיים. חבילות שנמסרו, מפתחות ששכחו, הודעה קצרה בוואטסאפ: "שמעתי שהמכונה שלך השתגעה, רוצה את הטלפון של הטכנאי שלי?" ובלילות, הקיר. היא התחילה לזהות את הקטעים. היה אחד, איטי, שבו הוא תמיד נתקע, והיא מצאה את עצמה מחזיקה אצבעות שיעבור אותו, ומחייכת לתקרה כשהצליח.

ביום חמישי אחד היא אפתה עוגת תפוחים לאמא שלה ונתקעה בלי סוכר. היא עמדה מול הדלת שלו עם כוס מדידה ריקה ביד והרגישה כמו קלישאה, ודפקה בכל זאת.

עידו פתח בחולצת טי אפורה ומשקפיים, והקשיב לבקשה שלה בפרצוף רציני מדי.

"כוס סוכר," הוא חזר. "באמת. אנשים עושים את זה?"

"אני עושה את זה."

הוא מילא לה את הכוס מתוך צנצנת, ואז נשען על המשקוף ואמר, בלי להסתכל עליה: "אני יודע שאת מקשיבה. השמיעה שלי טובה. את זזה במיטה אחרת כשאני מגיע לפרק השני."

מאיה הרגישה את הדם עולה לפנים. "זאת האשמה?"

"זאת מחמאה."

היא לקחה את הסוכר ואפתה את העוגה ולא ישנה כמעט.

שלושה ימים אחר כך קרס החשמל בכל הבניין. מאיה חזרה מהעבודה בשמונה וחצי לחדר מדרגות שחור לגמרי, עם ריח של טיח ישן ושמן זית מהדירה של גיטה מקומה שתיים. היא הדליקה את הפנס בטלפון וטיפסה, וב, בין הקומה השלישית לרביעית, נתקלה בגוף.

"סליחה," אמר עידו, ותפס אותה במרפק כדי שלא תיפול. "ירדתי לבדוק את הלוח."

"ו?"

"ולא הבנתי כלום. אני מנגן צ'לו, אני לא חשמלאי."

היא צחקה, והצחוק נשמע חזק מדי בחושך. האור של הטלפון כבה מעצמו. היא לא הדליקה אותו בחזרה.

הם עמדו שם, שני שכנים על מדרגה צרה, והאצבעות שלו עדיין על המרפק שלה, ומאיה שמעה את עצמה נושמת ושמעה שגם הוא.

"מאיה," הוא אמר, בקול נמוך מאוד.

"כן."

זה היה כל מה שנדרש. היא לא ידעה מי זז ראשון. הגב שלה פגש את הקיר המחוספס של חדר המדרגות והפה שלו מצא את שלה בחושך, בלי זהירות, כאילו שניהם חיכו לזה שבועות וסוף סוף קיבלו אישור. הוא נישק אותה כמו שהוא ניגן – בכוונה, בלי למהר, עם הפסקה קצרה באמצע שבה היא כמעט התחננה שימשיך.

"לא פה," היא לחשה. "גיטה תצא לראות מה הרעש."

"אצלי," הוא אמר. "יש לי נרות. לכבוד הקונצרט."

הדירה שלו הייתה מהופכת לשלה בדיוק, וזה בלבל אותה לרגע – אותם חלונות, אותה מרפסת צרה, הכול בצד הלא נכון. הוא הדליק שני נרות על השולחן ליד תיק הצ'לו, והאור הצהוב עשה צללים ארוכים על הקירות.

"את יודעת," הוא אמר, כשהתקרב אליה שוב, "שאני ישן בדיוק מהצד השני של הקיר שלך? ראש מול ראש."

"ידעתי," היא אמרה. "חשבתי על זה. הרבה."

האצבעות שהוא השתמש בהן כל ערב מצאו את העורף שלה, את הכתף, את הכפתור העליון של החולצה, וכל נגיעה הייתה מדויקת ואיטית, כמו מישהו שלמד שמהירות היא לא הדבר שעושה את הרושם. מאיה סגרה עיניים ונתנה לעצמה להישמע, בפעם הראשונה בלי לדאוג מי שומע מהצד השני – כי מי שהיה אמור לשמוע היה בדיוק פה, נושם אל הצוואר שלה, לוחש את השם שלה בין נשיקה לנשיקה.

הנרות נשרפו עד הסוף. החשמל חזר אי שם אחרי חצות, והמקרר התעורר ברעש והמנורה במסדרון נדלקה פתאום על שניהם, והם צחקו כמו שני אנשים שנתפסו בקלקלתם, בעירום, מתחת לשמיכה דקה.

בשבת בבוקר מאיה חזרה לדירה שלה לקחת בגדים נקיים. היא עמדה רגע ליד המיטה, הצמידה כף יד לקיר, ושמעה דרכו את הצ'לו מתחיל את הקטע האיטי ההוא – ולראשונה, בלי להיתקע.

היא דפקה פעמיים על הקיר. מהצד השני ענו שלוש.