הרדיית הדבש במכוורת שבעמק חפר

החום של סוף אלול עמד באוויר כמו דבר מוצק. מעיין, בת שלושים ושבע, הניחה את המסגרת האחרונה על שולחן העבודה בסככה שבקצה המושב בעמק חפר, וניגבה את המצח בגב כף היד. הדבש היה בכל מקום — על האצבעות, על המדפים, בריח הכבד והמתוק שמילא את החלל ונדבק לשיער. מאחוריה טרטרה המכונה את סיבוביה האחרונים.

"זה הדובדבן שבקציר," אמר גלעד מהצד השני של השולחן, בן ארבעים ואחת, חולצת עבודה דבוקה לגב, סכין החשיפה בידו. "עוד שתי מסגרות ואנחנו משחררים."

"אתה אמרת את זה גם לפני שעה."

"ואני צודק כל פעם מחדש."

שלוש שנים הם עשו את זה ביחד. היא הביאה אותו לכאן אחרי קורס גידול דבורים בנהלל, כשהוא עוד עבד בשרטוט אדריכלי ושנא כל רגע; היא הציעה חצי כוורת, הוא אמר חצי בצחוק ונשאר. מאז היו החורפים של האכלה, הקיצים של רדייה, הנסיעות הארוכות עם הארגזים ברכב, והשיחות בטלפון בעשר בלילה על מחירי צנצנות. והיה גם ערב אחד, לפני שנתיים, אחרי יריד בכפר ויתקין, שבו הם עמדו ליד הרכב קרובים מדי והאוויר נעצר — עד שהטלפון שלו צלצל, והם צחקו ונסעו.

היא הרימה את המסגרת ולא שמה לב שהדבש זולג. פס חמים ירד לה על האמה הפנימית, איטי, עד למרפק. גלעד הושיט מטלית, ואז עצר.

"תני לי," הוא אמר.

הוא אחז בפרק ידה. האצבעות שלו היו דביקות, חמות, והתנועה שבה ניגב את העור הייתה אטית מדי כדי להיחשב עבודה. היא הרגישה את הנשימה שלה משתנה והבינה שהוא שומע את זה.

"מעיין," הוא אמר בשקט. "אנחנו עושים את הריקוד הזה כבר שלוש שנים."

"אני יודעת."

"ואני לא רוצה להרוס שותפות."

"אתה לא מנסה להרוס שום דבר." היא הרימה אליו את העיניים. "אתה מנסה לא להגיד משהו, וזה הרבה יותר גרוע."

הוא חייך את החיוך הצר ההוא, זה שתמיד עשה לה משהו בבטן. "אז אני אגיד. אני חושב עלייך כשאת לא כאן. גם כשאת כאן."

השקט בסככה היה עבה. המכונה סיימה להסתובב והפסיקה לטרטר, וכל מה שנשאר היה זמזום רחוק של הכוורות בשדה ונשימה אחת מהירה מדי.

"בחוץ יש מקלחת," אמרה מעיין. "אני דביקה מכף רגל ועד ראש."

"זה הזמנה?"

"זו עובדה. ההזמנה היא שאתה בא איתי."

הם יצאו אל מאחורי הסככה, שם ברז וצינור ומרצפה אחת ישנה מתחת לעץ אזדרכת. היא פתחה את המים והם יצאו פושרים מהשמש. כשהיא העבירה את הזרם על האמה, הוא לקח ממנה את הצינור ועשה את זה בעצמו — לאט, מהכתף למטה, והמים ירדו וקילפו את המתיקות מהעור שלה.

"את בטוחה?" הוא שאל, והקול שלו היה נמוך.

"יותר מכל דבר אחר היום."

הוא נשק לה שם, מתחת לעץ, כשהמים עוד זורמים ונספגים בבד. הנשיקה הראשונה הייתה זהירה, בוחנת, כאילו שניהם ביקשו רשות; השנייה כבר לא ביקשה כלום. ידו נחה על מותנה ואז על הגב, והיא הרגישה את עצמה נלחצת אליו, רטובה וחמה, ואת הצחוק הקטן שלה נבלע בין השפתיים שלו.

הם נכנסו לחדר הקטן שליד הסככה, זה עם המאוורר והמזרן והמדפים של הצנצנות הריקות. הוא סגר את הדלת ברגל ולא הפסיק לנשק אותה. הכול היה איטי — לא מתוך היסוס, אלא מתוך החלטה. היא פתחה את הכפתורים של החולצה שלו בזה אחר זה, והוא עמד בלי לזוז ונתן לה, ורק כשסיימה הוריד לה את הרצועה מהכתף ולחש משהו באוזן שגרם לה לעצום עיניים.

המאוורר סובב את האוויר, והעור נדבק לעור, ובכל פעם שהיא אמרה את השם שלו הוא האט עוד קצת, עד שהאיטיות עצמה הפכה לבלתי נסבלת. הם לקחו את הזמן שלא לקחו שלוש שנים. היא גילתה שהידיים שהיא מכירה מהעבודה — בטוחות, רגועות, כאלה שיודעות לאחוז במסגרת מלאה בלי לרעוד — יודעות גם דברים אחרים. ובסוף, כשהכול התפרק והתאסף מחדש, היא שכבה על החזה שלו ושמעה את הלב שלו מתיישב לאט.

"אנחנו צריכים לדבר על זה," אמר גלעד אל התקרה.

"אנחנו מדברים כל יום על טפיל הוורואה. נסתדר."

הוא צחק, ואצבעותיו עברו בשערה הרטוב. "אני רציני. אני לא רוצה שזה יהיה רק סוף של יום רדייה."

מעיין הרימה את הראש והסתכלה עליו. פניו היו עייפות ושזופות, ובזווית העין היו קמטים מהשנים שבשמש.

"אז בוא נתחיל מארוחת ערב," אמרה. "לא כאן. לא בסככה. במקום עם כיסאות אמיתיים."

"מחר בשמונה."

"מחר בשמונה."

למחרת בבוקר, כשהאור עוד היה אפור והדבורים רק התחילו לצאת, הם עמדו ליד הכוורות עם קפה בכוסות נייר. הוא העביר לה את המצת של המעשן, הידיים נגעו ונשארו שנייה אחת יותר מדי, ואף אחד מהם לא זז. על המדף בסככה חיכו הצנצנות הריקות, והיא כבר ידעה שעל התווית של העונה הבאה יופיעו שני שמות.