הריצה של שישי בבוקר

שנתיים ושלושה חודשים רצנו יחד, דורון ואני, כל שישי בשש בבוקר, מחניון החוף בקריית חיים ועד המזח ובחזרה. שנתיים שבהן ידעתי בדיוק איך נשמעת הנשימה שלו בקילומטר החמישי, ואיך הוא מקלל בשקט כשהחול נכנס לנעל, ואיך הוא מאט בלי להגיד מילה כשאני נשארת מאחור.

אני מאיה, בת שלושים וחמש, פיזיותרפיסטית במרפאה בקריית מוצקין. הוא בן ארבעים ואחת, מהנדס מים, גר בבניין ממול, ואלמלא הכלבה שלו שברחה אלי לחצר בחורף של לפני שנתיים, כנראה היינו ממשיכים להגיד זה לזה בוקר טוב במעלית עוד עשור. במקום זה קיבלתי שותף לריצה, ואיתו שתיקה נעימה, קפה שחור בכוס נייר אחרי, ומתח שלא העזתי לקרוא לו בשמו.

כי היו רגעים. היו המון רגעים. היד שלו על הגב התחתון שלי כשחצינו כביש. הדרך שבה הוא מסתכל עליי כשאני מרימה את השיער למעלה ומקבעת אותו בגומייה, מבט של חצי שנייה יותר מדי. ופעם אחת, בקיץ שעבר, כשעצרנו ליד המקלחות בחוף והוא שטף את הפנים ואני הסתכלתי על המים שיורדים לו על הצוואר ועל הכתפיים, והוא תפס אותי מסתכלת, ושנינו צחקנו בלי סיבה.

השישי ההוא התחיל חם מדי. שבע בבוקר וכבר ארבעים אחוז לחות, והים היה שטוח כמו מראה. ברביעי עשינו את הסיבוב הארוך, והיום הגסטרוקנמיוס שלי החליט לנקום. בקילומטר השלישי הרגשתי את ההתכווצות עולה בשוק, ועצרתי בבת אחת.

"מאיה?"

"שריר. רגע." התכופפתי, נשענתי על הברכיים. "זה יעבור."

"שבי."

ישבתי על גדר העץ הנמוכה שמפרידה בין הטיילת לחול, והוא כרע לפניי בלי לשאול, לקח את השוק שלי בשתי ידיים והתחיל ללחוץ באגודלים, בדיוק במקומות הנכונים. "אני מכיר את התרגיל," הוא אמר, "ראיתי אותך עושה את זה לאנשים אחרים."

"אתה לוחץ חזק מדי."

"את משקרת."

צחקתי, ואז הפסקתי לצחוק, כי הידיים שלו עלו מהשוק אל מאחורי הברך ונשארו שם רגע ארוך מדי, והעור שלי היה מלוח מהזיעה ומהאוויר של הים, והוא הרים אליי את העיניים. ובמבט הזה, בשש וחצי בבוקר על טיילת ריקה, שנתיים שלמות של דברים שלא נאמרו עמדו ביני לבינו כמו קיר זכוכית.

"דורון."

"אני יודע," הוא אמר.

"אתה לא יודע מה רציתי להגיד."

"אני יודע בדיוק מה רצית להגיד. אני מחכה שתגידי את זה כבר שנה וחצי."

נשענתי קדימה ונישקתי אותו. פשוט ככה, באמצע הטיילת, כשהיד שלו עדיין אוחזת ברגל שלי. הנשיקה הייתה חמה ומלוחה ולגמרי לא זהירה, והוא קם, ומשך אותי אליו, ונישק אותי שוב כאילו חיכה לזה מאז החורף ההוא עם הכלבה בחצר.

"יש לי מקלחת במרחק שבע דקות הליכה," הוא אמר לתוך הצוואר שלי.

"שש," אמרתי. "אם נזוז מהר."

עשינו את זה בחמש.

בדירה שלו היה קריר וחשוך, התריסים עוד סגורים מהלילה, והמאוורר התקרה הסתובב לאט. הוא הצמיד אותי לדלת לפני שהספקתי לחלוץ נעליים, ואני צחקתי לתוך הפה שלו, והצחוק נגמר באמצע כשהידיים שלו מצאו את החולצה הרטובה שלי והרימו אותה למעלה.

"שנתיים," הוא אמר. "את מבינה כמה פעמים חזרתי הביתה אחרי הריצה וחשבתי על זה?"

"כמה?"

"כל פעם."

המים במקלחת היו פושרים ואנחנו לא באמת התכוונו להתקלח. עמדנו שם תחת הזרם, והוא הוריד את השיער שלי מהגומייה כמו שרצה לעשות מאה בקרים, והאצבעות שלו עברו על הגב שלי, על המותניים, על כל סנטימטר שהכיר רק דרך בד של חולצת ריצה. נשענתי על האריחים הקרים ונתתי לו לקחת את הזמן, וכשהוא לקח, הרגשתי איך כל השרירים שלי נפתחים אחד אחרי השני, לא מהחום אלא ממנו.

אחר כך עברנו למיטה, עדיין רטובים, והסדין נדבק לעור, ולא היה שום דבר מהיר באיך שנגענו זה בזה. הוא אמר את השם שלי כמה פעמים, בשקט, כאילו הוא בודק שזה באמת קורה. אני סגרתי עיניים ושכחתי לגמרי מהשריר ברגל ומהריצה ומהקפה שלא קנינו.

כשנרדמנו היה כבר תשע, והשמש דחפה פסים צהובים מבעד לתריס. התעוררתי ראשונה. הסתכלתי עליו — על הקמטים הקטנים בזווית העין, על היד שנחה לי על הבטן — וחשבתי כמה זמן בזבזנו על להיות מנומסים.

"את חושבת יותר מדי," הוא מלמל בלי לפקוח עיניים.

"אני חושבת שפספסנו את הריצה."

הוא משך אותי אליו, אל החום של החזה שלו, ונשק לי על הכתף. "אז נרוץ מחר."

"מחר זה שבת. אנחנו לא רצים בשבת."

"מאיה," הוא אמר, ועכשיו הוא פקח עיניים וחייך אליי, חיוך עצל ומרוצה שלא ראיתי אצלו מעולם, "אנחנו הולכים לשנות הרבה דברים בלוח הזמנים."

ובסוף באמת שינינו. עד היום אנחנו רצים בשישי בשש, אבל הקפה אחרי כבר לא בכוס נייר, והמסלול מסתיים אצלו. ולפעמים, אם יש לי מזל, הרגל מתכווצת לי בדיוק בקילומטר השלישי.