טנגו בטלפיות, ואז הדירה בבקעה

נרשמנו לטנגו בצחוק. מעיין אמרה שהיא בת שלושים ושלוש ושהיא לא מתכוונת להגיע לארבעים בלי לדעת לרקוד משהו שהוא לא קפיצות בחתונות, ואני, בת עשרים ותשע, עובדת במעבדה בהר הצופים ומסתכלת כל היום במיקרוסקופ, אמרתי שכל דבר שמוציא אותי מהכיסא זה רווח. ככה מצאנו את עצמנו בכל יום שלישי בסטודיו קטן בטלפיות, עם רצפת פרקט שחורקת ומזגן שעובד חצי.

בשיעור הראשון המורה חילקה תפקידים. "מי מובילה ומי נובלת?" היא שאלה, ומעיין הרימה יד לפני שהספקתי לחשוב. "אני מובילה," היא אמרה, והסתכלה עליי כאילו היא מבקשת רשות על משהו הרבה יותר גדול. הנחתי את היד על הכתף שלה. היא הניחה את היד על הגב שלי, בדיוק מתחת לשכמה, ולחצה קצת. "תישעני עליי," היא אמרה. "זה כל הקטע. את צריכה לסמוך שאני שם."

נשענתי. וזה היה מוזר, וזה היה נעים, וזה לא עזב אותי כל השבוע.

אנחנו חברות שבע שנים. התחלנו ביחד בדירה ברחוב בן סירא, התגלגלנו לדירות נפרדות, ראינו אחת את השנייה עוברת פרידות ומעברי דירה ותקופות שבהן אף אחת מאיתנו לא ענתה לטלפון. ידעתי איך היא נראית בבוקר, ידעתי איך היא מסדרת את השיער מאחורי האוזן כשהיא מתעצבנת. לא ידעתי שהגוף שלי יודע לזהות את הריח של העור שלה מתוך חדר שלם של אנשים מזיעים.

בשיעור הרביעי המורה דיברה על עצירות. "הטנגו הוא לא תנועה," היא אמרה, "הוא רגע לפני תנועה." הצמידה אותנו קרוב יותר ממה שהיינו, מצח אל רקה, ואמרה לנו פשוט לעמוד ככה ולנשום ביחד. עמדנו. שמעתי את מעיין נושמת, והנשימה שלה הייתה לא יציבה. פתחתי עיניים וראיתי שהיא כבר מסתכלת עליי.

אחרי השיעור ישבנו על המדרכה עם לימונענע מהקיוסק שבפינה, והיא אמרה, בלי הקדמה: "שירה, אני צריכה להגיד לך משהו לפני שאני משתגעת."

"אל תגידי," אמרתי, וצחקתי, כי פחדתי.

"אני אגיד. אני לא רוצה לרקוד איתך בתור חברה." היא הסתכלה ישר קדימה, על האוטובוס שחלף. "ואם את רוצה שנמשיך כרגיל, נמשיך כרגיל ולא אדבר על זה שוב בחיים."

הלב שלי דפק בגרון. חשבתי על כל הגברים שיצאתי איתם ועל זה שתמיד הרגשתי שאני עושה שיעורי בית. חשבתי על היד שלה מתחת לשכמה.

"את רוצה לצאת איתי?" שאלתי. "ברצינות. דייט. לא קפה של חברות."

היא הסתובבה אליי לאט. "כן."

יום שישי, שמונה בערב. היא הזמינה אותי למסעדה קטנה בבקעה, שולחן לשניים ליד חלון. היא באה בחולצה ירוקה כהה שלא ראיתי עליה מעולם, ואני הבנתי שגם היא קנתה משהו חדש בשביל הערב הזה, וזה ריגש אותי יותר מכל מה שאכלנו. דיברנו שעתיים. על ההורים שלה בקריית טבעון, על זה שהיא עזבה אדריכלות למשרד קטן ושמחה, על כמה שנים כל אחת מאיתנו ידעה ולא אמרה.

"מתי ידעת?" שאלתי.

"בחתונה של אושרי. רקדת עם מישהו ואני קינאתי בו." היא גלגלה את הכוס בין האצבעות. "ואת?"

"בשיעור הראשון. כשאמרת לי להישען."

הלכנו ברגל לדירה שלה ברחוב בשכונה, ברחוב עם עצי זית וחתולים. בחדר המדרגות היא עצרה לפניי, שתי מדרגות מעליי, והסתובבה.

"אני לא רוצה שזה יקרה ואז נתחרט," היא אמרה.

"אני לא מתכוונת להתחרט."

היא ירדה מדרגה אחת. עמדנו בדיוק כמו באותו תרגיל, מצח אל רקה, נושמות ביחד, רגע לפני תנועה. ואז היא נישקה אותי, וכל מה שחשבתי שאני יודעת על נשיקות הסתדר מחדש. היא נישקה כמו שהיא הובילה — בלי חיפזון, עם יד אחת פרושה על הגב שלי, מחכה שאסמוך.

סמכתי.

בדירה היא לא הדליקה את האור הגדול, רק מנורה בסלון, והצללים נפלו על הקיר כמו שני אנשים רוקדים. הורדתי לה את החולצה הירוקה באיטיות מכוונת, והיא צחקה לתוך הצוואר שלי, ואז הפסיקה לצחוק. אמרתי לה שאני לא יודעת מה לעשות ושאני רוצה לעשות הכול, והיא אמרה "תקשיבי לי, אני אגיד לך", ובאמת אמרה, בלחש, והקול שלה היה המפה. למדתי אותה באצבעות כמו שלומדים שפה שתמיד הייתה בבית ואף אחד לא לימד אותך. הכרית נפלה מהמיטה. מישהי מאיתנו אמרה את השם של השנייה ואני לא זוכרת מי. בשלב מסוים הפסקתי לפחד לגמרי, וזה היה הרגע הכי טוב מכולם.

אחר כך שכבנו עם הרגליים משולבות, והחלון היה פתוח, ונשמע מישהו מתווכח ברחוב על חניה.

"יום שלישי," אמרה מעיין לתקרה.

"מה יום שלישי?"

"שיעור. אני עדיין מובילה."

הסתובבתי אליה, הנחתי יד על המותן שלה והרגשתי אותה מחייכת בחושך. "נראה," אמרתי. "אולי הפעם אני."

היא לא התווכחה. רק משכה אותי קרוב יותר, וחיכינו ככה לבוקר, רגע לפני תנועה.