כוס הסוכר מקומה שלישית

קוראים לי שירה, אני בת שלושים ושתיים, ולפני ארבעה חודשים עברתי לדירה קטנה ברחוב ירושלים בהדר, חיפה. דירה עם תקרות גבוהות, חלונות מקושתים שמביטים אל המפרץ, ודוד מים שמחליט לבד מתי בא לו. החיסרון היחיד, אם אפשר לקרוא לזה חיסרון, היה איתן מקומה שלישית.

איתן בן שלושים ושש, בונה גיטרות בסדנה ברחוב הנביאים, ועובד בלילות. הכרתי אותו קודם כל באוזניים: שפשוף ארוך ורך של נייר ליטוש, אחר כך שתי אקורדים שנבדקים, אחר כך שקט. הקיר בינינו לא היה דק במיוחד, אבל חדר המדרגות של בניינים כאלה מעביר כל צליל כמו ארובה. בכל פעם שעליתי במדרגות עם שקיות מהשוק, ידעתי בדיוק אם הוא בבית.

באותו שבוע הייתי שקועה עד הצוואר בעיצוב קטלוג לחברה מתל אביב, ובאחת עשרה בלילה החלטתי, מסיבות שאני עדיין לא מבינה, שאני חייבת לאפות עוגת שוקולד. כל המצרכים היו שם. חוץ מסוכר. עמדתי מול הקערה עם חמאה מומסת ותחושת תבוסה, ואז שמעתי את נייר הליטוש מלמעלה.

עליתי יחפה, עם ספל ריק ביד, ודפקתי. הוא פתח בחולצת טריקו אפורה ועם אבק עץ על האמות.

"שירה מקומה שנייה," הוא אמר, כאילו זה שם מלא.

"אני יודעת שזו קלישאה," אמרתי והרמתי את הספל, "אבל אני באמת צריכה סוכר. וזה באמת לא תירוץ."

"חבל," הוא אמר. "תיכנסי."

הסלון שלו היה חצי סדנה. שתי גיטרות תלויות על הקיר, ריח של לכה ועץ, וכוס תה מתקררת על השולחן. הוא מילא לי את הספל עד הסוף, ואז נשען על השיש והסתכל עליי. לא מבט חצוף. מבט סבלני, כזה שמחכה שאני אחליט.

"את יודעת שאני שומע אותך שרה במקלחת," הוא אמר.

"ואני שומעת אותך מלטש בשתיים בלילה."

"אז אנחנו בערך גרים ביחד."

צחקתי, והצחוק יצא נמוך מדי. ירדתי עם הסוכר, אפיתי את העוגה, ובשתים עשרה וחצי עליתי שוב עם שני משולשים על צלחת, כי ככה מחזירים חוב בהדר.

הוא לקח ביס, עצם עיניים, ואמר: "אם תמשיכי ככה אני אגמור את הסוכר במכולת."

"תחזיר לי במשהו אחר," אמרתי, ושמעתי את עצמי. לא התחרטתי.

הוא הניח את הצלחת. הגיע אליי לאט, נתן לי בדיוק מספיק זמן לזוז אחורה, ואני לא זזתי. היד שלו עצרה על הצוואר שלי, האגודל על הלסת, והוא שאל בקול שקט מאוד: "כן?"

"כן," אמרתי. "מאוד כן."

הנשיקה הראשונה הייתה איטית, כמעט נבדקת, כמו שמותחים מיתר ומקשיבים. השנייה כבר לא. הוא הרים אותי על השיש והקערות זזו, ואני צחקתי לתוך הפה שלו, והוא לחש שהשכנים ישמעו, ואני אמרתי שהשכנים זה אנחנו. הידיים שלו היו מחוספסות מעבודה ועברו על הגב שלי כאילו הן מכירות כל כיוון של סיב, והנשימה שלי השתנתה הרבה לפני שהבגדים השתנו.

עברנו לחדר. הוא לא מיהר לשום מקום, וזה מה ששבר אותי. כל פעם שחשבתי שהגעתי לקצה, הוא האט, ואמר את השם שלי, ושאל אם זה טוב, ואני עניתי בדברים שלא היו ממש מילים. השמיכה נפלה לרצפה, המאוורר סובב מעלינו, ומבעד לחלון הפתוח נשמעה צפירה של אונייה במפרץ. אחר כך שכבתי עם הראש על החזה שלו ושמעתי את הלב שלו מאט, והחדר הריח משוקולד, עץ ומאיתנו.

"יש בעיה אחת," הוא אמר לתקרה.

"מה?"

"עכשיו אני אשמע אותך שרה במקלחת ואדע איך את נשמעת גם ככה."

הכיתי לו קלות בכתף. "אתה בחיים לא תלטש פה שום דבר בשקט שוב."

ישנתי — טוב, לא ישנתי — עד ארבע, ואז ירדתי יחפה במדרגות הקרות, עם הספל הריק ביד, מרגישה כמו גנבת שגנבה בדיוק את מה שהיא רצתה. בבוקר סיימתי את הקטלוג בשתי שעות. התברר שזה עובד.

בשש בערב מצאתי מול הדלת שלי שקית סוכר שלמה, קילו, ועליה פתק בכתב יד מרובע: "מלאי לחירום. למעלה, שמונה, יש אוכל ואין תירוצים. איתן."

עניתי בפתק משלי שהדבקתי על הדלת שלו: "באה בשבע וחצי. תביא ספל."

זה היה לפני חמישה חודשים. מאז החלפנו מפתחות, לא כי התחייבנו למשהו, אלא כי נמאס לשנינו לעמוד בחדר המדרגות ולחייך כמו שני מתבגרים — טוב, כמו שני אנשים בוגרים שמנסים להסתיר דברים משכנה מקומה ראשונה שרואה הכול. בשבת האחרונה היא עצרה אותי ליד תיבות הדואר ואמרה: "את ואיתן, נכון?" אמרתי שאני רק הלכתי לבקש כוס סוכר. היא חייכה ואמרה: "גם אני, בשנות השבעים. ככה זה נגמר."

העוגה, דרך אגב, יצאה מצוינת. אבל אני עדיין אופה אותה רק כשנגמר לי הסוכר.