כוס הסוכר מקומה שלישית
קוראים לי שירה, אני בת שלושים ושתיים, ולפני ארבעה חודשים עברתי לדירה קטנה ברחוב ירושלים בהדר, חיפה.
תקרות גבוהות, חלונות מקושתים אל המפרץ, ודוד מים שמחליט לבד מתי בא לו. החיסרון היחיד, אם אפשר לקרוא לזה חיסרון, היה איתן מהקומה השלישית.
איתן בן שלושים ושש, בונה גיטרות בסדנה ברחוב הנביאים, ועובד בלילות.
הכרתי אותו קודם כל באוזניים: שפשוף ארוך ורך של נייר ליטוש, אחר כך שני אקורדים שנבדקים, אחר כך שקט.
הקיר בינינו לא היה דק במיוחד, אבל חדר המדרגות של בניינים כאלה מעביר כל צליל כמו ארובה. בכל פעם שעליתי עם שקיות מהשוק ידעתי בדיוק אם הוא בבית.
ובתכלס, התחלתי לקוות שהוא בבית.
באותו שבוע הייתי שקועה עד הצוואר בעיצוב קטלוג לחברה מתל אביב, ובאחת עשרה בלילה החלטתי, מסיבות שאני עדיין לא מבינה, שאני חייבת לאפות עוגת שוקולד.
כל המצרכים היו שם. חוץ מסוכר. עמדתי מול הקערה עם חמאה מומסת ותחושת תבוסה, ואז שמעתי את נייר הליטוש מלמעלה.
חשבתי לעצמי: זה תירוץ עלוב, ואת הולכת בכל זאת.
עליתי יחפה, עם ספל ריק ביד, ודפקתי. הוא פתח בחולצת טריקו אפורה ועם אבק עץ על האמות.
זרועות חזקות, כתפיים רחבות, והמבט שלו ירד רגע אל הרגליים היחפות שלי וחזר אל הפנים. נעמד לי משהו בבטן.
"שירה מהקומה השנייה," הוא אמר, כאילו זה שם מלא.
"אני יודעת שזו קלישאה," אמרתי והרמתי את הספל, "אבל אני באמת צריכה סוכר. וזה באמת לא תירוץ."
"חבל," הוא אמר. "תיכנסי."
הסלון שלו היה חצי סדנה. שתי גיטרות על הקיר, ריח של לכה ועץ, וכוס תה מתקרר על השולחן. הוא מילא לי את הספל עד הסוף, נשען על השיש והסתכל עליי.
לא מבט חצוף. מבט סבלני, כזה שמחכה שאני אחליט.
"את יודעת שאני שומע אותך שרה במקלחת," הוא אמר.
"ואני שומעת אותך מלטש בשתיים בלילה."
"אז אנחנו בערך גרים ביחד."
צחקתי, והצחוק יצא נמוך מדי. הרגשתי את הפטמות מתקשות מתחת לחולצה, וקיוויתי שהוא לא רואה. הוא ראה.
ירדתי עם הסוכר, אפיתי את העוגה, ובשתים-עשרה וחצי עליתי שוב עם שני משולשים על צלחת, כי ככה מחזירים חוב בהדר. הפעם שמתי שפתון.
אתם לא מבינים כמה מגוחך זה היה, שפתון בשביל סוכר.
הוא לקח ביס, עצם את העיניים, ואמר: "אם תמשיכי ככה אני אגמור את הסוכר במכולת."
"תחזיר לי במשהו אחר," אמרתי, ושמעתי את עצמי. לא התחרטתי.
הוא הניח את הצלחת. הגיע אליי לאט, נתן לי בדיוק מספיק זמן לזוז אחורה, ואני לא זזתי. היד שלו עצרה על הצוואר שלי, האגודל על הלסת, והוא שאל בקול שקט מאוד: "כן?"
"כן," אמרתי. "מאוד כן. תנשק אותי כבר."
הנשיקה הראשונה הייתה איטית, כמעט נבדקת, כמו שמותחים מיתר ומקשיבים. השנייה כבר לא.
הפה שלו חם, הלשון שלו נכנסת, והיד השנייה יורדת לי על התחת ומושכת אותי אליו. הרגשתי את הזין שלו קשה דרך המכנסיים, והתחככתי בו בלי בושה.
"פאק," הוא לחש, "את חרמנית."
"אתה חרמנת אותי כבר מלמעלה," אמרתי. "תוריד לי את זה."
הוא הרים אותי על השיש והקערות זזו, ואני צחקתי לתוך הפה שלו, והוא לחש שהשכנים ישמעו, ואני אמרתי שהשכנים זה אנחנו.
הידיים שלו היו מחוספסות מעבודה ועברו על הגב שלי כאילו הן מכירות כל כיוון של סיב.
הוא הפשיל לי את החולצה, פתח את החזייה, והציצים נשפכו לו לידיים.
הוא מצץ פטמה אחת, אחר כך את השנייה, והלשון שלו הייתה חמה ורטובה והשיניים רק נוגעות. גנחתי, "אההה, כןןן," והראש שלי נפל לאחור אל הארון.
הוא הוריד לי את המכנסיים ואת התחתונים בבת אחת. ישבתי על השיש הקר, רגליים פתוחות, והכוס שלי כבר היה רטוב לגמרי.
הוא כרע, פישק אותי באגודלים, והסתכל. "יפה," הוא אמר, ואז ירד לי.
הלשון שלו עברה לאט על השפתיים, נכנסה פנימה, עלתה לכיפה ועשתה שם עיגולים קטנים ועיקשים. הידיים המחוספסות החזיקו לי את הירכיים שלא אברח.
ופתאום אני מרגישה את כל הגוף נמתח, הברכיים רועדות, ואני תופסת לו בשיער.
"אל תעצור," אמרתי. "תלקק לי, ככה, אל תזוז."
הוא לא זז. הוא מצץ לי את הכיפה, דחף אצבע פנימה, אחר כך שתיים, ועיקם אותן עד שמצא את הנקודה.
גמרתי לו על הלשון, חזק, עם "אההה" שנשמע בכל חדר המדרגות, והירכיים נסגרו לו על האוזניים. הוא המשיך עד שדחפתי אותו, כי זה כבר היה יותר מדי.
ירדתי מהשיש על הברכיים. פתחתי לו את המכנסיים והוצאתי את הזין. עבה, קשה, חם ביד, עם ריח של עור וקצת לכה.
לקחתי אותו לפה לאט, ליקקתי את הראש, ירדתי עד שהשפתיים נגעו בביצים, ועליתי עם היד. הוא גנח מלמעלה, יד אחת בשיער שלי, לא דוחף, רק מחזיק.
"שירה," הוא אמר, "הפה שלך, פאק." מצצתי אותו עד שהוא משך אותי למעלה. "אם תמשיכי אני גומר, ואני עוד לא רוצה."
"אז תזיין אותי כבר."
עברנו לחדר. הוא לא מיהר לשום מקום, וזה מה ששבר אותי. השכיב אותי על המיטה, פישק לי את הרגליים, ונכנס לאט במיסיונרית.
בהתחלה רק הראש, ואז עוד, ואז כולו, ואני מרגישה אותו חם ועמוק והכוס נמתח סביבו. הוא שאל אם זה טוב. "כן," אמרתי, "עוד, אל תעצור."
הוא זיין אותי לאט, אחר כך חזק, והמיטה חרקה כמו בניין ישן בהדר.
כל פעם שחשבתי שהגעתי לקצה, הוא האט, אמר את השם שלי, ושאל אם זה טוב, ואני עניתי בדברים שלא היו ממש מילים.
השמיכה נפלה לרצפה. הוא הפך אותי לדוגי, משך אותי לתחת, ונכנס מאחור בבת אחת.
היד שלו על הכתף, היד השנייה בין הרגליים, על הכיפה, והזין פוגע עמוק. "כןןן, ככה," אמרתי לכרית, "תזיין אותי חזק."
המאוורר הסתובב מעלינו, ומבעד לחלון הפתוח נשמעה צפירה של אונייה במפרץ. דחפתי אחורה אליו עד שהירכיים נדבקו, והוא קילל בשקט לתוך העורף שלי.
התהפכתי עליו. רוכבת, ידיים על החזה שלו, ציצים זזים, והזין שלו עמוק עד שאני רואה כוכבים.
רכבתי לאט ואז מהר, הכיפה מתחככת בו בכל עלייה, והוא תפס לי את התחת בשתי ידיים ומשך למטה. "תגמרי עליי," הוא אמר. "אני רוצה להרגיש." וגמרתי.
הכוס התכווץ סביבו בגלים, הרגליים רעדו, והקול יצא לי גבוה ומתמשך, "אההה, איתן, כןןן," עד שנשענתי לו על החזה ולא יכולתי לזוז.
הוא לא גמר עוד. הוא הפך אותי שוב על הגב, הרים לי רגל על הכתף, וזיין אותי עמוק ולאט עד שהקצב נשבר. "איפה," הוא שאל, והקול שלו כבר לא היה שקט.
"בפה," אמרתי. "תגמור לי בפה."
יצאתי מתחתיו, ירדתי, ולקחתי אותו עד הסוף. שתי תנועות והוא גנח, תפס לי בשיער, והשפריץ חם על הלשון ובתוך הגרון.
בלעתי, ליקקתי את הראש עד שהוא רעד, והוא צחק צחוק קצר ושבור. "את הורגת אותי."
שכבתי עם הראש על החזה שלו ושמעתי את הלב שלו מאט, והחדר הריח משוקולד, מעץ ומאיתנו. הזין שלו עוד חצי קשה על הירך שלי, והכוס שלי פעם.
"יש בעיה אחת," הוא אמר לתקרה.
"מה?"
"עכשיו אני אשמע אותך שרה במקלחת ואדע איך את נשמעת גם ככה."
הכיתי לו קלות בכתף. "אתה בחיים לא תלטש פה שום דבר בשקט שוב."
נשארתי עד ארבע, לא ישנתי דקה, ואז ירדתי יחפה במדרגות הקרות, עם הספל הריק ביד, מרגישה כמו גנבת שגנבה בדיוק את מה שהיא רצתה.
בבוקר סיימתי את הקטלוג בשתי שעות. התברר שזה עובד.
בשש בערב מצאתי מול הדלת שלי שקית סוכר שלמה, קילו, ועליה פתק בכתב יד מרובע: "מלאי לחירום. למעלה, שמונה, יש אוכל ואין תירוצים. איתן."
עניתי בפתק משלי שהדבקתי על הדלת שלו: "באה בשבע וחצי. תביא ספל."
זה היה לפני חמישה חודשים.
מאז החלפנו מפתחות, לא כי התחייבנו למשהו, אלא כי נמאס לשנינו לעמוד בחדר המדרגות ולחייך כמו שני אנשים שמנסים להסתיר דברים משכנה מהקומה הראשונה שרואה הכול.
בשבת האחרונה היא עצרה אותי ליד תיבות הדואר ואמרה: "את ואיתן, נכון?" אמרתי שאני רק הלכתי לבקש כוס סוכר.
היא חייכה ואמרה: "גם אני, בשנות השבעים. ככה זה נגמר."
העוגה, דרך אגב, יצאה מצוינת. אבל אני עדיין אופה אותה רק כשנגמר לי הסוכר.
תגובות לסיפור (0)