לבן שבור: לילה של צבע בקרית טבעון

עדי קיבלה את המפתח לדירה בקרית טבעון ביום רביעי, ועד שישי בצהריים כבר היו שם שני דליים של לבן שבור, מכחול רחב, גלגלת, ורדיו ישן שתפס רק תחנה אחת. היא הייתה בת שלושים וארבע, אחרי שנתיים של שכירות שלא הרגישה כמו בית, והדירה הריקה הזאת, עם האור שנכנס בה אחר הצהריים דרך חלון המטבח, הייתה הדבר הראשון מזה הרבה זמן שגרם לה להרגיש שהיא מתחילה משהו.

שני הגיעה בשתיים עם קרטון של בורקסים ובגדים שלא אכפת לה להרוס. הן הכירו שבע שנים, מאז קורס עיצוב פנים בחיפה שאף אחת מהן לא סיימה. שני הייתה בת שלושים ואחת, מדברת מהר, צוחקת חזק, ותמיד זאת שמחליטה באיזה סדר עושים דברים. "קודם תקרה," היא אמרה, "ואז קירות. אם נתחיל מהקירות תהרסי לי אותם ואני לא צובעת פעמיים."

הן עבדו עד שהשמש ירדה מאחורי עצי האורן ברחוב. עדי החזיקה את הסולם, שני עמדה עליו עם הגלגלת, והלבן נטף לה על הזרוע בקווים דקים. הרדיו ניגן משהו ישן ושני שרה את זה לא נכון בכוונה. עדי הסתכלה עליה מלמטה, על הקו של הגב שלה מתחת לגופייה, ותפסה את עצמה מסתכלת שנייה אחת יותר מדי. זה לא היה חדש. זה פשוט היה הפעם הראשונה שהיא לא הזיזה את המבט.

"את בוהה," אמרה שני בלי להסתובב.

"אני בודקת שאת לא נופלת."

"אני לא נופלת." היא ירדה מהסולם, לקחה את המכחול, וסימנה לעדי פס לבן על עצם הלחי. "זהו. עכשיו גם את חלק מהדירה."

עדי צחקה, טבלה אצבע בדלי והשיבה לה פס על הצוואר, ושני תפסה לה את פרק היד כדי לעצור אותה. ככה הן נשארו, שתיהן עם ריח הצבע באוויר, היד של שני חמה סביב היד שלה, והצחוק שנגמר באמצע ולא חזר.

"עדי," אמרה שני בשקט, "אם את רוצה שאני אשחרר, תגידי לי עכשיו."

עדי חשבה על הדייט שהיה לה לפני שבועיים, על הגבר הנחמד מסביון שסיפר לה על ההשקעות שלו ועל זה שחיכתה כל הערב שמשהו בה יתעורר ושום דבר לא התעורר. היא חשבה על זה שכל פעם ששני עזבה את הבית שלה בלילה, הדירה נשארה שקטה מדי. היא חשבה כמה שנים לקח לה לקרוא לזה בשם.

"אל תשחררי," היא אמרה.

שני התקרבה לאט, נתנה לה זמן, ועדי הבינה שהזמן הזה הוא בדיוק מה שהיא צריכה. הנשיקה הראשונה הייתה זהירה, כמעט שאלה. השנייה כבר לא. ידיים לבנות מצבע השאירו טביעות על החולצה, על המותניים, על הקיר שעוד לא התייבש, ואף אחת מהן לא עצרה בשביל זה.

"יש לי מזרן בחדר," לחשה עדי אל הפה שלה. "זה הדבר היחיד שיש פה."

"זה מספיק."

על המזרן, מתחת לחלון בלי וילון, עם אור של פנס רחוב שנפל באלכסון על הרצפה, עדי גילתה שהיא יודעת בדיוק מה היא רוצה ושהיא רצתה את זה מזמן. העור של שני היה חם ומריח צבע ולימון, והיא נשמה אחרת כשעדי נגעה בה — נשימה שגרמה לעדי להרגיש אמיצה. היא למדה את הקצב של שני מהקולות שלה, מהאופן שבו האצבעות שלה נסגרו על השמיכה שהונחה שם במקום סדין. שני לחשה את השם שלה פעמיים, ואז לא לחשה כלום.

אחר כך הן שכבו שם הרבה זמן, הגב של עדי אל החזה של שני, והתקרה החדשה מעליהן לבנה ושלמה.

"את בסדר?" שאלה שני.

"אני לא יודעת איך אני בסדר כל כך." עדי הסתובבה אליה. "רק אל תעלמי לי עכשיו."

"אני לא מתכוונת." שני משכה בכתף. "אבל אני כן מתכוונת להתעקש על משהו."

"על מה?"

"שנעשה את זה נכון. מחר בערב. אני באה לקחת אותך, לא בבגדי צבע, ואנחנו יוצאות לאכול. דייט אמיתי, עם תפריט ועם שיחה ועם זה שאני אשלם."

עדי צחקה לתוך הכרית. "את רצינית."

"לגמרי. אני רוצה שיהיה לנו גם את זה, לא רק מזרן ודלי צבע."

בשבת בערב שני באה בשמלה ירוקה, ועדי, שהתלבשה שלוש פעמים, נעמדה בפתח הדירה הצבועה ולא הצליחה להפסיק לחייך. הן נסעו למסעדה קטנה בחיפה התחתית, ישבו ליד החלון, הזמינו יותר מדי, ובפעם הראשונה אחרי שבע שנים של חברות עדי הושיטה יד מעל השולחן והחזיקה לה את היד בלי תירוץ.

"מוזר לך?" שאלה שני.

"לא," אמרה עדי, ושמעה את עצמה אומרת את האמת. "מוזר לי כמה הרבה זמן חיכיתי."

בדרך חזרה לטבעון שני עצרה את האוטו ברחוב הריק, והן התנשקו מתחת לפנס עד שעדי שכחה איפה הן. בדירה עוד היה ריח של צבע טרי, ועל קיר הסלון נשארה טביעת יד אחת, קטנה, שעדי החליטה שלא תצבע עליה לעולם.