תקליט שני במושב, והדרך הביתה
טוב, אז הכביש למושב בית חירות היה רטוב, ושירי ספרה את הפסים הלבנים כדי לא לספור את הדפיקות בחזה.
היא בת שלושים וארבע, נשואה לי שמונה שנים, ואני בן שלושים ושבע, ועדיין הרגשתי כמו מישהו שנוסע לראיון עבודה שהוא כבר קיבל.
הגשם על השמשה, הידיים שלי על ההגה, והיא שותקת.
"את יכולה להגיד עכשיו שלא," אמרתי. "אנחנו עושים סיבוב ברחובות ונוסעים הביתה. אוכלים חומוס בכפר סבא."
"אני לא רוצה לא," היא אמרה. "אני פשוט רוצה שכבר נהיה בפנים."
חשבתי לעצמי: זה לא קורה לי. ואז זה קרה.
קרן ואמיר פתחו את הדלת יחד, כאילו תרגלו את זה. קרן בת ארבעים ואחת, שיער אסוף ברישול, תנור עצים בוער מאחוריה, ציצים מלאים מתחת לסוודר דק.
אמיר בן ארבעים, מגבת מטבח ביד, ריח תבשיל נמשך אחריו. בית נמוך, חלונות אל חממה חשוכה, גשם קטן תופף על הפח.
ישבנו קודם כמו ארבעה אנשים נורמליים לגמרי. דיברנו על הנסיעה, על הפקקים, על זה שבשרון החורף מריח אחרת.
אמיר שם תקליט, משהו עם חצוצרה רכה, והנמיך אותו כדי שאפשר יהיה לשמוע קולות.
"בואו נעשה את זה עכשיו," אמרה קרן, ושלפה פנקס קטן מהמטבח. "לפני שמישהו מתבייש."
כתבנו את הכללים בעמוד אחד. מילה אחת עוצרת הכול, 'תקליט'. כולם באותו חדר, אף אחד לא נעלם למסדרון. אין טלפונים, אין תמונות.
מותר להתנשק, מותר להגיד לא גם באמצע, גם אחרי כן, בלי להסביר. מי שרוצה לשבת ולהסתכל, יושב ומסתכל.
ובסוף הערב, כל אחד הולך הביתה עם מי שבא איתו.
"ועוד משהו," אמרתי, ושירי הרימה אליי את העיניים. "שירי מחליטה מתי מתחילים."
קרן חייכה אליה. "אז?"
שירי הניחה את הכוס. "אז אפשר להחליף תקליט," היא אמרה, "אבל הפעם משהו איטי."
אמיר קם לארון התקליטים, וכשהוא חזר, הוא לא התיישב במקומו אלא לידה, קרוב, לא נוגע. ראיתי את החום שלו לפני היד. "מותר?" הוא שאל.
"מותר," היא אמרה, והקול שלה יצא נמוך יותר ממה שהכרתי.
הנשיקה הראשונה שלהם הייתה זרה ומסחררת. קצב אחר, אצבעות אחרות בעורף שלה. שירי נשמה חזק, ואז קרן צחקה צחוק רך ועמדה מולי על הכורסה. "גם לי מותר?"
"מותר," אמרתי, ונעמד לי עוד לפני שהפה שלה נגע בשלי.
אתם לא מבינים. הסוודר של שירי עלה על משענת הכיסא, והשטיח היה חם מדי, קרוב לאש, אז עברנו לשמיכות שקרן פרשה כאילו הכינה אותן מראש.
קרן משכה לי את החולצה, אני פתחתי לה את הכפתורים, והציצים שלה נשפכו החוצה, כבדים, פטמות כהות וקשות.
ליקקתי אחת, היא גנחה "אההה", והיד שלה כבר בתוך המכנסיים שלי, אוחזת בזין.
מעבר לחדר שירי אמרה "ככה?" ואמיר ענה "עוד?". שמעתי את הרוכסן שלה. הרמתי את הראש.
היא שכבה על השמיכה, חזייה פתוחה, ציצים רועדים, והמכנסיים שלה באמצע הירכיים. אמיר ירד לה, לשון על הכוס, והיא פקחה חצי עין והסתכלה עליי.
הפנים שלה, ההשתאות הזאת שאני מכיר מהלילה הראשון שלנו, וזה לא דקר. זה הצית.
"תסתכל עליה," לחשה קרן, וירדה על הברכיים. "אני רוצה את הזין שלך בפה."
בקיצור, היא מצצה. לא בעדינות של מישהי שמפחדת. שפתיים רטובות, לשון על הכיפה, יד על הביצים, והיא הרימה עיניים ובדקה שאני שם. "ככה טוב?"
"פאק, כן."
שירי גנחה מהצד השני, "כןןן", והקול שלה נמתח ונפתח בבת אחת כל פעם ששמעה אותי. מישהי אמרה את השם שלה. החלון התכסה אדים מבפנים. התנור צרח בקול חרישי.
הורדתי לקרן את התחתונים. הכוס שלה היה רטוב, חם, שיער קצר. ליקקתי אותה לאט, ואז מהר, אצבע בפנים, והיא רעדה ואחזה לי בשיער. "אל תעצור."
"את איתנו?" קרן שלחה יד והחליקה לשירי את השיער מהמצח, תנועה פשוטה של מישהי שבודקת שהכול בסדר.
"אני מאוד איתכם," אמרה שירי, וצחקה, והצחוק הפך לגניחה כשאמיר נשך קלות את הכתף שלה.
"דורון," היא קראה את השם שלי מעבר לחדר.
"אני פה," אמרתי. "תגידי מה את רוצה."
"אני רוצה שהוא יזיין אותי. ושאני אראה אותך."
אמיר עצר. "מותר?"
"מותר," היא אמרה, ופתחה לו את הרגליים.
הוא נכנס בה לאט, מיסיונרית, והיא תפסה לו את הגב ונאנחה ארוכות. ראיתי את הזין שלו נעלם בכוס של אשתי, רטוב, והבטן שלה מתכווצת.
חשבתי לעצמי: זה שלי בכל מקרה. והזין שלי נהיה עוד יותר קשה בתוך היד של קרן.
"תיכנס בי," אמרה קרן, והתהפכה על ארבע. "דוגי. אני רוצה להסתכל עליהם."
נכנסתי בה מאחורה. חם, הדוק, רטוב עד הביצים. היא דחפה אחורה, "עוד, אל תעצור", והתחת שלה נחבט בי בכל תנועה.
שירי הסתכלה, הפה פתוח, ואמיר הרים לה רגל וזיין אותה עמוק יותר.
"חרמנית," אמרתי לשירי. "את פצצה כזאת."
היא צחקה באמצע גניחה. "אל תגמור לפניי."
קרן רעדה ראשונה. הכוס שלה נסגר עליי, היא אמרה "אההה, כןןן, אני גומרת", והמצח שלה נפל על השמיכה. יצאתי ממנה לפני שאגמור, כי רציתי לראות את שירי.
"בואי," אמרתי לאשתי.
אמיר יצא, שירי זחלה אליי על השמיכות, עלתה עליי ורכבה. הכוס שלה היה רטוב מאמיר וממנה, והיא לקחה את הזין שלי עד הסוף. "זה אתה," היא לחשה. "אני מרגישה שזה אתה."
ופתאום אני מרגיש הכול. את החום, את הרעד בירכיים שלה, את הציצים שלה על החזה שלי.
היא רכבה מהר, אמרה "תזיין אותי כבר", ואני תפסתי לה את המותניים ועליתי לתוכה. קרן ליקקה לה פטמה. אמיר ליטף לה את הגב ושאל "עוד?"
והיא אמרה "עוד".
היא גמרה עליי. קצר, חזק, הכוס מתכווץ, הציפורניים בכתף, "דורון, פאק, אני גומרת". לא עצרתי. עוד כמה תנועות, והשפריץ עלה. "איפה?"
"בפנים," היא אמרה. "גמור בי."
גמרתי. עמוק, ארוך, והיא נשארה עליי עד שהרעידות נגמרו. אמיר גמר אחר כך על הבטן של קרן, כי היא ביקשה, והם צחקו כמו אנשים שסיימו עבודה טובה.
אחר כך היה שקט נדיר. התקליט הסתיים וסבב סביב עצמו בחריקה. אמיר קם, שם קומקום, והביא ארבע כוסות תה בלי לשאול.
ישבנו עטופים, מפוזרים, מדברים על שטויות. על החממה בחוץ, על העגבניות שקרן לא מצליחה לגדל, על זה שמחר יום ראשון וכולם עובדים.
"תכתבו לנו שהגעתם," אמרה קרן בדלת, וחיבקה את שירי חיבוק ארוך ופשוט.
ברכב, הגשם נעשה חזק יותר. נהגתי לאט, והמגבים מדדו את הדקות. שירי הסתכלה על הפרופיל שלי באור הכתום של הכביש.
"תגיד משהו," היא ביקשה.
"אני מחפש מילה," אמרתי. "לא מצאתי. הכי קרוב זו הקלה. ושאני רוצה אותך עכשיו יותר מאתמול."
"לא קינאת?"
"קינאתי רגע אחד," הודיתי. "כשצחקת. אחר כך הסתכלתי עלייך והבנתי שאני מכיר את הצחוק הזה, והוא שלי בכל מקרה."
היא הניחה יד על הירך שלי, לא כדי להתחיל משהו, פשוט כדי להיות שם. "ואם לא נרצה שוב?"
"אז לא נרצה שוב," אמרתי. "זה בכלל לא הנקודה."
"מה כן?"
אותתי ויצאתי לכביש ארבע. "שבחרנו ביחד. ושאני חוזר הביתה איתך."
כשהגענו לבניין בכפר סבא, היה כמעט אחת וחצי. עלינו במדרגות בשקט, והיא עצרה אותי מול הדלת, לפני שהכנסתי את המפתח, ונישקה אותי ארוכות.
נשיקה שכולה היא, מוכרת, חדשה. בפנים השארנו את האור כבוי.
הגשם המשיך לטפטף על המזגן שבחוץ, וחשבתי, רגע לפני שהכול התפוגג, שהדבר שהכי הפתיע אותי בערב הזה לא היה מה שקרה בסלון של קרן ואמיר, אלא כמה טוב היה לחזור הביתה עם הזין שעדיין רטוב ממנה.
תגובות לסיפור (0)