תקליט שני במושב, והדרך הביתה

הכביש למושב בית חירות היה רטוב, ושירי ספרה את הפסים הלבנים כדי לא לספור את הדפיקות בחזה. היא הייתה בת שלושים וארבע, נשואה לדורון שמונה שנים, ובכל זאת הרגישה כמו מישהי שנוסעת לראיון עבודה שהיא כבר קיבלה.

"את יכולה להגיד עכשיו שלא," אמר דורון מההגה. הוא היה בן שלושים ושבע, ידיו רגועות, והקול שלו היה הקול שבו הוא מדבר איתה כשהיא מתוחה. "אנחנו עושים סיבוב ברחובות ונוסעים הביתה. אוכלים חומוס בכפר סבא."

"אני לא רוצה לא," היא אמרה. "אני פשוט רוצה שכבר נהיה בפנים."

קרן ואמיר פתחו את הדלת יחד, כאילו תרגלו את זה. קרן הייתה בת ארבעים ואחת, עם שיער אסוף ברישול ותנור עצים שבער מאחוריה; אמיר, בן ארבעים, החזיק מגבת מטבח והריח של תבשיל נמשך אחריו. הבית היה נמוך, עם חלונות שמביטים אל חממה חשוכה בחוץ, וגשם קטן תופף על הפח.

ישבו קודם כמו ארבעה אנשים נורמליים לגמרי. דיברו על הנסיעה, על הפקקים, על כך שבשרון החורף מריח אחרת. אמיר שם תקליט, משהו עם חצוצרה רכה, והנמיך אותו כדי שאפשר יהיה לשמוע קולות.

"בואו נעשה את זה עכשיו," אמרה קרן, ושלפה פנקס קטן מהמטבח. "לפני שמישהו מתבייש."

הם כתבו את הכללים בעמוד אחד. מילה אחת עוצרת הכול — 'תקליט'. כולם באותו חדר, אף אחד לא נעלם למסדרון. אין טלפונים, אין תמונות. מותר להתנשק, מותר לומר לא גם באמצע, גם אחרי כן, בלי להסביר. מי שרוצה לשבת ולהסתכל – יושב ומסתכל. ובסוף הערב, כל אחד הולך הביתה עם מי שבא.

"ועוד משהו," אמר דורון, ושירי הרימה אליו את העיניים. "שירי מחליטה מתי מתחילים."

קרן חייכה אליה. "אז?"

שירי הניחה את הכוס. "אז אפשר להחליף תקליט," היא אמרה, "אבל הפעם משהו איטי."

אמיר קם לארון התקליטים, וכשהוא חזר הוא לא התיישב במקומו אלא לידה, קרוב, לא נוגע. היא הרגישה את החום שלו לפני היד. "מותר?" הוא שאל.

"מותר," היא אמרה, והקול שלה יצא נמוך יותר ממה שציפתה.

הנשיקה הראשונה הייתה זרה ומסחררת: קצב אחר, מידה אחרת של אצבעות בעורף. שירי שמעה את עצמה נושמת, ואז שמעה את קרן צוחקת צחוק רך מצדו השני של הסלון, ופתחה חצי עין. דורון ישב על הכורסה וקרן עמדה מולו, והיא ראתה את הפנים של בעלה — את ההשתאות הזאת שהיא מכירה מהלילה הראשון שלהם — וזה לא דקר. זה הצית.

התנור צרח בקול חרישי. הסוודר שלה מצא את עצמו על משענת הכיסא, והשטיח היה חם מדי קרוב לאש, אז עברו לשמיכות שקרן פרשה כאילו הכינה אותן מראש. ידיים, לחשושים, שאלות קצרות — "ככה?", "עוד?" — ותשובות קצרות עוד יותר. שירי גילתה שהיא מקשיבה לקול של דורון מהצד השני של החדר כמו למוזיקה שנייה, ושכל פעם שהוא נשמע, משהו בה נמתח ונפתח בבת אחת. מישהי אמרה את שמה. מישהו חייך אל התקרה. החלון התאדה מבפנים.

באמצע, קרן שלחה יד והחליקה את שיערה של שירי מהמצח, תנועה פשוטה של בן אדם שבודק שהכול בסדר. "את איתנו?"

"אני מאוד איתכם," אמרה שירי, וצחקה, והצחוק הפך למשהו אחר כשאמיר נשך קלות את כתפה ודורון קרא את שמה מעבר לחדר, וכל הכללים התכווצו לנקודה אחת של עכשיו.

אחר כך היה שקט נדיר. התקליט הסתיים וסבב סביב עצמו בחריקה. אמיר קם, שם קומקום, והביא ארבע כוסות תה בלי לשאול. ישבו עטופים, מפוזרים, מדברים על שטויות — על החממה בחוץ, על העגבניות שקרן לא מצליחה לגדל, על זה שמחר יום ראשון וכולם עובדים.

"תכתבו לנו שהגעתם," אמרה קרן בדלת, וחיבקה את שירי חיבוק ארוך ופשוט.

ברכב, הגשם נעשה חזק יותר. דורון נהג לאט, והמגבים מדדו את הדקות. שירי הסתכלה על הפרופיל שלו בחושך הכתום של הכביש.

"תגיד משהו," היא ביקשה.

"אני מחפש מילה," הוא אמר. "לא מצאתי. הכי קרוב זה — הקלה. ו... שאני רוצה אותך עכשיו יותר מאתמול."

"לא קינאת?"

"קינאתי רגע אחד," הוא הודה. "כשצחקת. אחר כך הסתכלתי עלייך והבנתי שאני מכיר את הצחוק הזה, והוא שלי בכל מקרה."

היא הניחה יד על הירך שלו, לא כדי להתחיל משהו, פשוט כדי להיות שם. "ואם לא נרצה שוב?"

"אז לא נרצה שוב," הוא אמר. "זה בכלל לא הנקודה."

"מה כן?"

דורון אותת ויצא לכביש ארבע. "שבחרנו ביחד. ושאני חוזר הביתה איתך."

כשהגיעו לבניין בכפר סבא היה כמעט אחת וחצי. הם עלו במדרגות בשקט, והיא עצרה אותו מול הדלת, לפני שהכניס את המפתח, ונישקה אותו ארוכות — נשיקה שכולה הוא, מוכרת, חדשה. בפנים השאירו את האור כבוי. הגשם המשיך לטפטף על המזגן שבחוץ, ושירי חשבה, רגע לפני שהכול התפוגג, שהדבר שהכי הפתיע אותה בערב הזה לא היה מה שקרה בסלון של קרן ואמיר, אלא כמה טוב היה לחזור הביתה.