כוס סוכר בקיר של חולון

טוב, אז אני עמית, שלושים וארבע, דירה קטנה בחולון, קומה שלישית, קיר משותף עם דנה.

שלושים ואחת, שיער כהה, ציצים שרואים גם דרך גופייה, והיא צוחקת בטלפון כאילו הקיר הוא נייר.

ערב אחד נגמר לי הסוכר. קפה בלי סוכר זה עונש. דפקתי אצלה בדלת עם ספל ריק.

היא פתחה את הדלת יחפה, גופייה שחורה, מכנסיים קצרים, וחייכה: "שכן, סוף סוף באת לבד, בלי התירוץ של הרעש."

"בתכלס רק סוכר," אמרתי. "חשבתי לעצמי: היא הולכת לסגור לי את הדלת בפרצוף."

היא לא סגרה. היא משכה אותי פנימה, לקחה את הספל, ושמה אותו על השיש בלי למלא אותו.

"שמעתי אותך אתמול דרך הקיר," היא אמרה, קול נמוך. "התקלחתי ונגעתי בעצמי. נעמד לך או שאתה עוד מעמיד פנים?"

נעמד לי. מיד. היא ראתה את זה במכנסיים וצחקה צחוק קצר.

"יופי. אני לא מחכה שתתחנן."

היא סגרה את הדלת בבריח, דחפה אותי לקיר המשותף, ונישקה אותי עם לשון, שיניים, טעם של קפה מתוק.

הידיים שלה כבר בתוך המכנסיים שלי, אצבעות חמות על הזין, לוחצות, מלטפות את הכיפה.

"קשה," היא לחשה. "טוב. תעמוד פה."

היא ירדה על הברכיים על השטיח, פתחה את הרוכסן, הוציאה לי את הזין, וליקקה מהביצים עד הקצה לאט, רטוב, מלוכלך.

ואז היא בלעה. עמוק. שפתיים הדוקות, רוק על הזין, עיניים למעלה.

"פאק," אמרתי. "דנה, את הורגת אותי."

"אל תגמור עדיין," היא אמרה עם הזין בפה, ואז שחררה. "אני רוצה שתזיין אותי. עכשיו."

היא קמה, זרקה את הגופייה. ציצים מלאים, פטמות קשות, חומות. אני תפסתי אחת בפה, מצצתי, והיא גנחה "אההה, כןןן".

המכנסיים שלה ירדו עם התחתונים. כוס מגולחת, כבר רטובה, מבריקה.

שמתי אותה על הספה, פתחתי לה את הרגליים, וירדתי לה. ליקקתי את הכוס מלמטה למעלה, מצצתי את הדגדגן, שתי אצבעות פנימה, חמה וחלקה.

היא תפסה לי בשיער. "אל תעצור. ככה. תזיין אותי עם הלשון."

הירכיים שלה רעדו. היא גמרה מהר, כוס מתכווצת על האצבעות, צעקה קצרה לקיר, ואז צחקה: "השכנים ישמעו. יופי, שישמעו."

היא הפכה אותי, עלתה עליי, תפסה את הזין והכניסה אותו לכוס לאט עד הסוף.

חמה. רטובה. צרה. היא רכבה, ציצים קופצים, ידיים על החזה שלי.

"תסתכל עליי," היא אמרה. "אני זו שמזיינת אותך הערב."

קצב. למטה חזק, למעלה לאט, ואז מהר. הכוס שלה בלעה את הזין בכל תנועה, רטיבות נמרחה על הביצים.

פתאום אני מרגיש שהרגליים שלי ננעלות. "דנה, אני קרוב."

"עוד לא." היא ירדה, הסתובבה על ארבע על הספה, תחת עגול באוויר. "דוגי. ותחזיק לי בשיער."

נכנסתי מאחורה. עמוק. היא דחפה אחורה אליי, "כןןן, ככה, תזיין אותי, אל תתבייש."

הקיר רעד קצת. או שזה אני. חם, הדוק, הקול של העור על העור, הגניחות שלה, ה"פאק" שלי.

היא הושיטה יד מתחת ושיחקה לעצמה. "אני גומרת שוב. אל תצא."

הכוס התכווצה חזק על הזין. היא רעדה, עם הפנים בספה, "אההה, כן, כןןן".

הוצאתי, הפכתי אותה על הגב, מיסיונרית, רגליים על הכתפיים שלי, וזיינתי אותה עמוק ועצבני.

"תגמור לי על הציצים," היא אמרה, עיניים פקוחות, חיוך מלוכלך. "אני רוצה לראות."

עוד כמה חדירות. יצאתי. היא תפסה את הזין, שפשפה מהר, לשון בחוץ.

גמרתי. שפריץ חם על הציצים, על הפטמות, טיפה על הסנטר. הרגליים שלי רעדו.

היא מרחה עם האצבע, מצצה, וצחקה. "מתוק יותר מהסוכר שלא נתתי לך."

שכבנו דקה על הספה הדביקה. היא זרקה עליי את הגופייה.

"קפה בלי סוכר," היא אמרה. "או שתישאר, ואני אכין לך משהו אחר."

נשארתי. הספל הריק עדיין על השיש.

בבוקר, במדרגות, השכן מלמטה הסתכל עלינו במבט מוזר. דנה לחשה: "הקיר דק. מחר אתה בא עם הספל. בלי סוכר. בלי תירוצים."

אתם מבינים. לא חזרתי הביתה עם קפה. חזרתי עם המפתח שלה בכיס, וזין שעוד כאב מרוב טוב.