הקיר המשותף בנתניה, וכוס הסוכר

הקיר בין דירה 7 לדירה 8 היה דק כמו קרטון, ושירה גלעד ידעה את זה טוב יותר מכל אחד. בגיל שלושים ואחת היא התפרנסה מהקול שלה — הקלטות של ספרים מוקלטים, פרסומות, קריינות — וכל ערב היא נכנסה לארון הבגדים שהפכה לאולפן, עם שמיכות על הדלתות ומיקרופון באמצע, וניסתה להתעלם מכך שמישהו מעבר לקיר מנגן.

לא רעש. זאת הייתה הבעיה. אם זה היה רעש, היא הייתה דופקת בקיר בלי אשמה. אבל מדובר היה בקונטרבס, נגינה שקטה, אצבעות שעוברות על מיתרים בשעה אחת עשרה בלילה, והצליל העמוק הזה חלחל דרך הבטון והתיישב בדיוק בתוך ההקלטה שלה, מתחת למילים.

בפעם הרביעית שהיא נאלצה להקליט מחדש פרק שלם, היא יצאה לחדר המדרגות ודפקה בדלת ממול.

הוא פתח אחרי שניות ספורות, יחף, חולצת טי אפורה, שיער רטוב. גבר בן שלושים וחמש בערך, רחב כתפיים, עם פנים שנראו כאילו הן מתנצלות עוד לפני שאמר מילה.

"יותם," הוא אמר. "אני יודע בדיוק למה באת."

"אני שירה. ואם אתה יודע, למה אתה ממשיך?"

"כי אני עובד בלילות ואני מנסה לנגן בווליום של נמלה." הוא נשען על המשקוף. "ואת, אם מותר לי, מדברת עד שתיים בבוקר על גבר ששמו אדוארד ועל האופן שבו הוא מביט בה מעבר לחדר."

שירה הרגישה את הפנים שלה מתחממות. "אתה שומע את זה?"

"כל מילה. רמת פולג, בנייני שנות השמונים. הקירות פה הם הצעה בלבד." הוא חייך. "בשביל מה שזה שווה, יש לך קול שאי אפשר להפסיק להקשיב לו."

המשא ומתן נגמר בהסכם: היא מקליטה עד אחת עשרה, הוא מנגן אחרי. זה החזיק שבוע וחצי, עד שבשבת אחת בצהריים היא עמדה במטבח עם בצק שתפח ובלי גרם סוכר בבית.

היא דפקה אצלו עם כוס ריקה ביד והרגישה מגוחכת. "זה באמת קורה," היא אמרה. "השכנה שבאה לבקש סוכר."

יותם לקח את הכוס, מילא אותה, ואז נשאר לעמוד עם היד על המשקוף. "תשמעי, אני צריך להודות במשהו. אתמול בלילה הפסקתי לנגן באמצע כי רציתי לשמוע איך את מסיימת את הפרק."

"ומה חשבת?"

"חשבתי שאני מקנא באדוארד."

היא הביטה בו שנייה ארוכה מדי. "אתה יודע מה," היא אמרה. "יש לי עוגה שתהיה מוכנה בעוד שעה. אם תבוא עם הכלי שלך, אולי נגלה שאנחנו נשמעים טוב יחד ולא רק אחד בתוך השני."

הוא הגיע בשבע, בלי הקונטרבס, עם בקבוק מים מוגזים ועם חיוך של מי שהבין בדיוק מה הוא עושה. הם אכלו עוגה בסלון שלה, על הרצפה, עם הגב למיטה־ספה, ודיברו על הכול — על הלילות שבהם הוא לא מצליח להירדם ולכן מנגן, על זה שהיא בחרה בקול כי זה היה הדבר היחיד שאף אחד לא יכול לקחת ממנה.

"תקריאי לי משהו," הוא ביקש.

"מה?"

"מה שאת רוצה. אני רוצה לשמוע את זה בלי קיר באמצע."

שירה הושיטה יד אל הספר שהיה על השולחן, פתחה באמצע והתחילה לקרוא. היא הרגישה אותו מתקרב, סנטימטר אחר סנטימטר, עד שהנשימה שלו הייתה על הצוואר שלה והמילים התחילו להתבלבל.

"את עוצרת," הוא אמר בשקט.

"אתה גורם לי לעצור."

הוא לקח את הספר מהידיים שלה והניח אותו על הרצפה. היא הפנתה אליו את הפנים ונישקה אותו ראשונה, ארוכות, כאילו חיכתה לזה מאז הערב הראשון בחדר המדרגות. הידיים שלו — אותן ידיים שידעו מיתרים — מצאו את העורף שלה, את הגב, את הקו שבין הכתפיים, ושירה גילתה שגבר שמנגן בלי להסתכל על האצבעות יודע לקרוא דברים אחרים גם כן.

הם עברו לחדר. היא צחקה כשראש המיטה נגע בקיר המשותף, והוא לחש לה שהערב הוא מוכן לקבל תלונה. אבל אז המילים נגמרו, ונשארו רק הנשימות, והעור, והקצב האיטי שהוא בנה בסבלנות של מישהו שמתאמן כל חייו על דיוק. היא אמרה את שמו יותר מפעם אחת, בקול הנמוך ההוא שהוא שמע דרך הבטון במשך חודשיים, וכשהגיעה אליה הגל האחרון היא קברה את הפנים בכתף שלו וחשבה שזאת ההקלטה הכי טובה שלא נעשתה מעולם.

אחר כך הם שכבו מול התקרה, מכוסים למחצה, והאוויר במזגן טרטר.

"אני חושב שההסכם שלנו בטל," הוא אמר.

"למה?"

"כי מעכשיו, כשאת מקליטה, אני רוצה להיות בצד הזה של הקיר."

שירה סובבה אליו את הראש. "ואז לא אוכל להקליט כלום."

"בדיוק."

שבועיים אחר כך הוא עזר לה לרפד את ארון ההקלטות בספוג אקוסטי אמיתי, והיא קנתה לו שטיח לחדר שבו הוא מנגן. הכוס שהיא לקחה ממנו נשארה אצלה במדף, ליד הקפה. היא לא החזירה אותה אף פעם. זה הפך להיות בדיחה פנימית — בכל פעם שהוא נכנס אליה בערב, הוא היה מצביע עליה ואומר: "באתי בשביל הסוכר שלי."

והיא, בקול שלה, הייתה עונה: "אז קח.