ידיים בחימר: ערב גשום בעכו

הגשם ירד על גג הפח של הסטודיו בעכו כמו מישהו שמתופף באצבעות על שולחן, בלי קצב מסודר, רק בלי הפסקה. דפנה, בת שלושים וארבע, כיבתה את האור הגדול והשאירה את המנורה שמעל האובניים דולקת. ריח החימר הרטוב מילא את החדר – ריח של אדמה אחרי גשם, רק סגור בין קירות אבן. התנור הכבוי עוד הקרין חום מהצריפה של הבוקר, והקירות החזיקו אותו כמו סוד.

הדלת נפתחה עם משב קר. גבר בן ארבעים בערך עמד בפתח, שיער רטוב, תיק גיטרה על הגב, מים נוזלים מהנעליים אל הרצפה.

"סליחה," הוא אמר. "ראיתי אור. אני אמור להופיע בחאן בעוד שעה והשמיים נפלו עליי."

"תיכנס," אמרה דפנה, "לפני שהגיטרה תתפח."

קראו לו ניר. הוא הניח את התיק בפינה היבשה, שפשף את כפות הידיים זו בזו וסקר את המדפים – קערות בגוונים של חול ושל ים, כוסות שעוד לא זוגגו, צלחת אחת סדוקה שהיא לא העזה לזרוק.

"זה שלך? הכול?"

"הכול," היא אמרה, ומזגה לו תה נענע מהקומקום. הכוס הייתה אחת משלה, עבה ולא מושלמת, והיא ראתה איך אצבעותיו מוצאות את השקע שהאגודל שלה השאיר בדופן. הוא לא העיר על זה. הוא פשוט החזיק שם את האגודל, בדיוק במקום, ולגם.

משהו בבטן שלה התהדק.

"יש לך עוד ארבעים דקות," היא אמרה. "רוצה לנסות?"

הוא צחק. "אני הורס כל דבר שאני נוגע בו שאין לו מיתרים."

"זה חימר. אי אפשר להרוס אותו. הכי גרוע, מתחילים מחדש."

היא התיישבה על השרפרף ליד האובניים והראתה לו: כדור חימר זרוק במרכז, מים, רגל על הדוושה. הגלגל התחיל להסתובב, והחומר נמרח בין אצבעותיה בצליל רטוב ורך. ניר התיישב מאחוריה בלי לשאול, קרוב מספיק שהיא הרגישה את החום שלו דרך החולצה, רחוק מספיק שעדיין היה אפשר להעמיד פנים.

"תן ידיים," היא אמרה.

הוא הניח אותן על הכדור, והיא הניחה את שלה מעליהן. אצבעותיו היו קשות בקצוות – אצבעות של מישהו שמנגן – והחימר הרטוב החליק ביניהן. היא הדריכה אותו: לחץ קבוע, לא פחד, להישאר במרכז. הכדור התרומם לגליל, התמוטט, עלה שוב.

"את נושמת לי בעורף," הוא אמר בשקט.

"אתה זז מהמרכז."

"אני יודע."

הגשם התחזק. הם עצרו את הגלגל, והקערה נשארה באמצע הדרך, לא גמורה, מבהיקה. דפנה הסתובבה אליו. הפנים שלו היו קרובות, וטיפת חימר אחת התייבשה לו על עצם הלחי כמו סימן.

"יש לך," היא אמרה, והושיטה אצבע.

"אל תנקי. אני אוהב את זה."

"גם אני," היא הודתה, והאצבע נשארה שם, על הלחי, ואז על הלסת, ואז על השפה התחתונה שלו. הוא לא זז. הנשימה שלו הייתה חמה על כף ידה.

"ההופעה," היא אמרה.

"יבטלו. אין אדם אחד ברחוב."

הוא נישק אותה לאט, קודם בזווית הפה, כאילו בודק אם הצורה מחזיקה. היא טעמה נענע ומי גשם. ידיה, מכוסות חימר עד שורש כף היד, נשארו באוויר שנייה ארוכה לפני שהחליטה שלא אכפת לה, והניחה אותן על הצוואר שלו ועל הגב של החולצה הרטובה. טביעות אפורות נשארו שם, שתי כפות ידיים מלאות.

"עכשיו את חתומה עליי," הוא אמר.

"בכוונה."

הם עברו לספה הישנה ליד התנור, זאת עם השמיכה המלאה אבק חרסית. החום של התנור עוד עמד באבן, והיא הרגישה אותו על הגב כשהוא פתח כפתור ועוד כפתור, באותה סבלנות שבה למד לפני רגע להחזיק לחץ קבוע. הוא נגע בה כמו שנוגעים בחומר רך – בלי למהר, בודק איפה הגוף נענה ואיפה הוא מתהדק, חוזר שוב ושוב למקום שגרם לה להוציא את הצליל הזה, חצי נשימה חצי בקשה.

"תגידי לי מה את רוצה," הוא לחש.

היא אמרה. בקול נמוך, בלי בושה, מילה אחר מילה, והוא עשה בדיוק את זה.

הגשם המשיך לתופף על הגג, והעולם הצטמצם לחום של האבן, לריח האדמתי שעלה מכל סנטימטר של עור, לאצבעות שידעו למצוא את הנקודה המדויקת ולהישאר בה. היא איבדה את חוש הזמן איפשהו בין הרעד הראשון שלה לשני, ושמעה את עצמה צוחקת לתוך כתפו בסוף, צחוק רועד ומאושר, כשהשמיכה האפורה כולה בטביעות ידיים.

מאוחר יותר, כששניהם שטופים ולבושים למחצה, הוא ניגש אל האובניים ובחן את הקערה הלא גמורה.

"תשאירי אותה ככה?"

"אייבש, אצרוף, אזגג בכחול." היא עמדה לידו. "בעוד שבועיים היא מוכנה."

"אז אני חוזר בעוד שבועיים."

"בטוח?"

הוא לקח את כף ידה, הפך אותה והסתכל על החימר שנשאר בין הקווים. "בחיים לא ראיתי מישהי מרוכזת ככה בדבר אחד," הוא אמר. "אני רוצה לראות מה עוד את יודעת לעשות עם הידיים האלה."

הגשם נרגע לכדי טפטוף. היא ליוותה אותו עד הדלת, והוא עצר שם, בין החוץ הקר לחום של הסטודיו, ונישק אותה שוב, לאט, עד שהיא נשענה על המשקוף.

"בעוד שבועיים," היא אמרה.

"אני אביא את הגיטרה," הוא אמר. "את תביאי את הקערה."

היא סגרה את הדלת, נשענה עליה מבפנים והקשיבה לצעדיו מתרחקים באבן הרטובה. ואז חזרה אל האובניים, הרטיבה את האצבעות וליטפה פעם אחת את הדופן הלא גמורה, רק כדי להרגיש שהחומר עוד רך.