נשיפה אחת בזכוכית, לילה בכפר ויתקין

הגשם התחיל בדיוק כשיצאתי מהאוטו, ועד שהגעתי לדלת של הסטודיו בכפר ויתקין כבר הייתי רטובה עד הצווארון. אני בת שלושים וארבע, מעצבת תאורה, ובאתי לערב פתוח של סדנת זכוכית כי חברה ביטלה ברגע האחרון ולא היה לי כוח לערב נוסף מול מסך. פתחתי את הדלת וקיבל אותי קיר של חום. לא חום של תנור ביתי — חום שמתיישב על העור, מייבש את הגשם מהשיער תוך דקה, ומריח קצת כמו עץ חרוך וקצת כמו מתכת.

הוא עמד ליד הכבשן, עם משקפי מגן על המצח וחולצה אפורה שדבקה לו לגב. "תיכנסי, את חוסמת את החום," הוא אמר בלי להרים את העיניים מהמוט המסתובב בידיו. קראו לו עמרי, בן שלושים ותשע, והוא דיבר אל הזכוכית הרבה יותר בעדינות משדיבר אל האנשים. בקצה המוט היה כדור כתום־אדום, זוהר מבפנים כמו משהו חי. ראיתי אותו נע, נמשך, נשמע לכוח המשיכה. לא ידעתי שחומר יכול להיראות כל כך כמו נשימה.

היינו שמונה בערב ההוא, וכולם נשאלו שאלות ונגעו בכלים הקרים ושתו תה מכוסות שהוא עצמו יצר. אני כמעט לא דיברתי. ישבתי על הספסל, הרגשתי את הגשם מתופף על גג הפח ואת החום עולה בי מבפנים, וכל פעם שהוא פתח את דלת הכבשן קיבלתי גל כתום על הפנים כאילו מישהו קירב אלי כף יד בלי לגעת. בשלב מסוים הוא הרים אלי מבט מעל הלהבה והחזיק אותו שנייה אחת יותר מדי. שנינו ידענו שזו שנייה אחת יותר מדי.

באחת עשרה כולם הלכו. אספתי את התיק לאט, בכוונה, והוא ניגב ידיים במטלית ואמר: "את לא ניסית." "לא הציעו לי." "אני מציע עכשיו."

הוא נתן לי משקפי מגן והתאים לי אותם מאחורי האוזן. האצבעות שלו עברו על העורף שלי, אולי במקרה, ואני הרגשתי את זה עד הברכיים. אחר כך הוא לקח את המוט, טבל אותו בכבשן, והחזיר אותו עם טיפה זוהרת בקצה. "תתפסי כאן. שתי ידיים. אל תפסיקי לסובב."

המוט היה כבד מכפי שחשבתי. הוא עמד מאחורי, חזה אל הגב שלי, וכיסה את הידיים שלי בשלו. "לאט," הוא אמר ליד האוזן שלי, והקול שלו היה נמוך מהרעש של המאוורר. "הזכוכית מרגישה כל תזוזה. אם תמהרי, היא תיפול." סובבתי. הוא סובב איתי. החום של הכבשן מלפנים והחום שלו מאחור, ובאמצע אני, מנסה לנשום בקצב שהוא הכתיב.

"עכשיו תנשפי," הוא אמר. "רכות. לא לדחוף. רק לתת."

נשפתי לתוך המוט והרגשתי את האוויר נכנס לתוך הכדור הלוהט, ומשהו שם נפתח. בועה. קטנה, עקומה, שקופה מבפנים. צחקתי בקול, מופתעת, והוא צחק איתי, ואז השתתק, ואני הרגשתי את הנשימה שלו על הצוואר שלי משתנה.

הנחנו את הפריט בתנור הקירור. הוא הוריד לי את משקפי המגן באיטיות, כמו שמורידים משהו יקר, ואני הסתובבתי אליו. היינו שנינו מכוסים זיעה, מריחים עשן וחום, והמרחק בינינו היה בערך שתי נשימות.

"את רוצה לנסוע הביתה?" הוא שאל.

"לא."

הוא נישק אותי ליד הכבשן. נשיקה איטית, כזאת שמתחילה כשאלה ונגמרת כתשובה, והיד שלו עלתה מהמותן אל הצלעות ועצרה שם בדיוק במקום שגרם לי לאבד את הקצב. טעם של מלח על השפתיים שלו. קולות: הגשם, הנהמה של הכבשן, ואנחה אחת שלי שלא ידעתי שאני עומדת להשמיע.

עברנו לחדר הצדדי, שבו היה שטיח ישן וספה רחבה ואור כתום דולף מתחת לדלת. הוא פתח את הכפתור העליון של החולצה שלי כאילו גם אני חומר שצריך לעבוד איתו בזהירות, לאט, בלי למהר, שתי ידיים ובלי להפסיק לסובב. הוא לא הפסיק לדבר — דברים קטנים, באוזן, כאלה שגורמים לך להישמע ולהישמע ברצון — ואני עניתי לו בגוף יותר מאשר במילים. היו רגעים שבהם הייתי בטוחה שהחום לא מגיע מהכבשן בכלל. הוא לקח את הזמן שלו, והזמן לקח אותנו, ובחוץ הגשם המשיך בלי שאיש ביקש ממנו.

אחר כך שכבנו על הספה, הגב שלי אל החזה שלו, והוא צייר באצבע עיגולים איטיים על הכתף שלי עד שכמעט נרדמתי מרוב נחת.

"כמה זמן זה לוקח להתקרר?" שאלתי.

"לילה שלם. אם ממהרים, זה נסדק."

"אז לא נמהר."

בשש בבוקר הוא פתח את תנור הקירור. הבועה שלי הייתה שם — לא סימטרית, מעט נוטה הצידה, עם בועית אוויר אחת כלואה בדופן כמו סוד. הוא הניח אותה בידי והיא הייתה קרירה לגמרי, חלקה, כבדה מהצפוי.

"זה יצא עקום," אמרתי.

"זה יצא שלך," הוא אמר, ונישק אותי שוב ליד הדלת הפתוחה, כשהאוויר הרטוב של הבוקר נכנס פנימה ומצא אותנו עדיין חמים.

שמתי את הכוס הקטנה על אדן החלון במטבח שלי. כשהשמש נוגעת בה אחרי הצהריים היא זורקת על הקיר כתם כתום קטן, וכל פעם מחדש אני נזכרת בדיוק איך זה להרגיש משהו נפתח מבפנים מנשיפה אחת. נסעתי לשם שוב בשבת שאחרי. ובזאת שאחריה.