ערב הפסטה שנגמר אחרת ברמת ישי
נפגשנו בסדנת פסטה בקרית אונו, בערב חורפי שבו כולם הגיעו עם בצק דבוק לאצבעות ועם חיוך מבויש. תמר ורונן עמדו מולנו ליד אותו שולחן, והצחוק שלהם היה מדבק. אני נועה, בת שלושים ושש, גלעד בן שלושים ותשע, ואנחנו ביחד כבר תשע שנים. תמר בת שלושים וארבע, רונן בן ארבעים ואחת. החלפנו מספרים כי תמר אמרה שהיא חייבת את המתכון לרביולי, ושלושה חודשים אחר כך הרביולי כבר היה תירוץ.
השיחה האמיתית קרתה בוואטסאפ, בקבוצה של ארבעה, אחרי ערב שבו ישבנו אצלם במרפסת ברמת ישי וצחקנו עד אחת וחצי. מישהו כתב משפט אחד, חצי בצחוק, ואף אחד לא מחק אותו. אחר כך היו שבועיים של שתיקה מתוחה, ואז תמר שלחה: "אנחנו רוצים לדבר על זה ברצינות. בלי לחץ, ועם אפשרות להגיד לא בכל רגע."
ישבנו ארבעתנו במסעדה ביקנעם, עם קפה ועם רשימה. ממש רשימה, בפתק בטלפון של רונן. כל מה שקורה — קורה בסלון אחד, באותו חדר, כדי שכולם רואים וכולם מרגישים חלק. מילת עצירה אחת: "פאוזה". מי שאומר אותה — הכול נעצר, בלי הסברים ובלי התנצלויות. אין צילומים, אין פרסום, אין רכילות. נשיקות מותרות, כי תמר אמרה בכנות שבלי נשיקות זה מרגיש לה טכני. גלעד שאל אם מותר לו להפסיק באמצע אם משהו בבטן שלו יתכווץ, ורונן ענה: "תתפלל שזה יקרה רק לך." צחקנו, וזה שבר את המתח.
ביום עצמו התלבשתי שלוש פעמים. גלעד עמד בפתח חדר השינה ואמר, "את יודעת שאנחנו יכולים פשוט לאכול שם ולחזור." אמרתי שאני יודעת. בדרך ברכב כמעט לא דיברנו. הוא החזיק לי את היד על הגיר כל הנסיעה, והאצבע שלו עשתה עיגולים קטנים על כף ידי, והעיגולים האלה אמרו יותר ממשפט.
תמר פתחה את הדלת בשמלה ירוקה ועם ריח של תנור חם. אכלנו. באמת אכלנו, לאט, עם הרבה יותר צחוק ממה שציפיתי. רונן שם מוזיקה שקטה והשאיר את האורות חמים ונמוכים. ואז, בשלב מסוים, השיחה נדמה ונשארה רק הנשימה.
תמר הייתה זו שקמה. היא ניגשה אליי, התיישבה על הספה לידי, ושאלה בקול רגיל לגמרי: "מותר?" אמרתי כן, והיא הניחה יד על הלחי שלי ונישקה אותי. הנשיקה הייתה רכה, סקרנית, אחרת מכל מה שהכרתי — שפתיים מלאות וריח מתוק של משהו פרחוני. שמעתי את גלעד נושם עמוק מהכורסה שממול, וזה עשה לי משהו שלא ציפיתי לו: גאווה. רציתי שהוא יראה אותי ככה.
רונן ישב לצידו, והם דיברו בשקט, ואז כבר לא דיברו. הידיים של תמר ירדו לכתפיי, והאצבעות שלה מצאו את הרוכסן בגב השמלה שלי. היא עצרה שם, חיכתה. "את בסדר?" שאלה. "יותר מבסדר," לחשתי.
הכל היה איטי. זאת ההפתעה הכי גדולה — כמה איטי זה היה. מישהו אמר "פאוזה" פעם אחת, רונן דווקא, כי רצה לשתות מים ולנשום, וכולנו עצרנו וצחקנו ושתינו מים, וזה לא הרס כלום. אחר כך חזרנו, וכל אחד מצא את הקצב שלו. הרגשתי את העור של אדם חדש תחת האצבעות שלי, את הגוף שמגיב אחרת, ובו בזמן ידעתי בדיוק איפה גלעד נמצא בחדר, שמעתי אותו, והידיעה הזאת הפכה הכול לחשמלי. בשלב כלשהו המבטים שלנו נפגשו מעבר לכל השאר, והוא חייך אליי חיוך שהכרתי משנה ראשונה שלנו. זה היה הרגע הכי אינטימי של הלילה.
באחת בלילה ישבנו ארבעתנו על השטיח, עטופים בשמיכות, ואכלנו שאריות עוגת לימון ישר מהתבנית, יחפים ומבולגנים. תמר אמרה, "אני חייבת להגיד שפחדתי שתשנאו אותנו אחר כך." רונן אמר שהוא פחד בדיוק מההפך. שתקנו רגע, ואז גלעד אמר שהוא פשוט רעב, וכולם צחקו.
הדרך חזרה ליקנעם לקחה שתים עשרה דקות, ואני זוכרת כל אחת מהן. הכביש היה ריק, הפנסים העבירו פסים כתומים על הפנים שלו, ולא הדלקנו רדיו. אחרי כמה דקות הוא אמר: "תגידי לי את האמת." אמרתי שהאמת היא שאני רוצה הביתה, איתו, עכשיו. הוא לקח את היד שלי והניח אותה על הברך שלו והחזיק אותה שם.
בבית לא הדלקנו אור. הוא לחץ אותי לדלת לפני שהספקתי להוריד את המעיל, ונישק אותי כאילו חיכה לזה שעות, וכנראה שכן. אחר כך, באפלולית, הוא אמר לי שלא ידע שאפשר לרצות מישהי שמכירים כל כך הרבה זמן בעוצמה כזאת. אמרתי לו שלא לקחתי מהערב הזה כלום חוץ מהרעב הזה אליו.
למחרת תמר שלחה הודעה קצרה: "היה מושלם. יש לכם מקום בשבת הבאה?" ענינו שנחשוב, ובסוף אמרנו כן — אבל בלי רשימה, ועם פסטה.
