אחרי הריצה הארוכה, מבשרת ציון
חודשים זה היה רק מילים. שלושה אנשים בני יותר משלושים שרצים יחד בשבילי הרי ירושלים בשש בבוקר, ומדברים בירידות על דברים שאי אפשר להגיד בעלייה. שיר, בת שלושים ואחת, רצה תמיד בקצב שלי. נועם, בן שלושים ושש, היה זה שפותח את הקצב ואז מחכה לנו בפנייה עם חיוך של מישהו שיודע משהו.
זה התחיל בבדיחה אחרי תחרות בעמק. שיר אמרה, כשהיא שותה מים ונושמת עמוק, "אתה יודע שנועם שאל עליך?" ונועם, בלי להסמיק, אמר: "שאלתי. דיברנו עליך." עניתי משהו חכם ולא ממש מצחיק, והלכנו הביתה. אבל אחרי זה היו הודעות. קבוצת ווטסאפ קטנה, לכאורה בשביל מסלולים, שהפכה לאט לאט למקום אחר. מי אוהב מה. מה מותר לשאול. מה עושים אם מישהו מרגיש לא בנוח. "כלל ראשון," כתבה שיר, "כל אחד יכול לעצור בכל רגע, בלי להסביר." "כלל שני," הוספתי, "מדברים אחרי." נועם שלח אגודל. ואז עוד חודשיים של כלום, כי ככה זה כשכולם רוצים ואף אחד לא רוצה לקלקל.
באוקטובר, בערב של שרב שנשבר לרוח קרירה, שיר כתבה: "יום שישי. אצלנו במבשרת. בלי אימון בבוקר שאחרי." עניתי "מביא יין ומלון" והרגשתי את הלב דופק כמו בקילומטר האחרון.
הגעתי בשמונה. הבית היה פשוט, ספרים על הרצפה, נעלי ריצה בכניסה בשורה כמו חיילים עייפים. נועם פתח, לבוש חולצה לבנה, ריח של שמן זית ולימון מהמטבח. שיר יצאה מהמקלחת עם שיער רטוב ושמלה ירוקה, ואמרה "היי" בקול כזה שבבת אחת הבנתי שגם היא לחוצה. זה הרגיע אותי יותר מכל דבר אחר.
אכלנו במרפסת. דיברנו על שטויות — על המסלול החדש בנחל שורק, על הברך של נועם, על זה שאני מטפל באנשים כל היום ולא מרשה לאף אחד לגעת בי. "זה עצוב," אמרה שיר. "זה עובדתי," אמרתי. היא הושיטה יד ושמה אותה על היד שלי על השולחן, סתם ככה, והעור שלי נזכר שהוא עור.
נועם מזג עוד חצי כוס לכל אחד ואמר: "אז מה, מדברים או עושים?" צחקנו שלושתנו, ואז השתתק הכול. שיר קמה, עמדה בינינו, הביטה בו ושאלה בשקט: "אתה בסדר?" והוא אמר "מעולם לא הייתי יותר בסדר", ורק אז היא הסתובבה אליי.
הנשיקה הראשונה הייתה איטית, בודקת. שפתיים קרירות מהיין, יד שלה על העורף שלי. שמעתי את נועם נושם מאחוריה, ואז הרגשתי את כף היד שלו על הכתף שלי — לא דוחפת, מבקשת רשות. סובבתי את הראש. "כן," אמרתי, ולא ידעתי עד כמה המילה הזאת יכולה להיות משחררת.
נכנסנו פנימה. החדר היה חשוך חוץ ממנורה אחת, והמיטה הייתה גדולה מספיק בשביל שאף אחד לא יצטרך להתנצל. שיר שכבה באמצע וצחקה, "תמיד רציתי לדעת איך זה מרגיש להיות הפנייה שכולם מחכים בה." נועם נישק את הצוואר שלה מצד אחד, אני מהצד השני, והצחוק שלה הפך לנשימה אחרת לגמרי.
היה בזה משהו של ריצה ארוכה — קצב שמוצא את עצמו לבד, רגעים של ריכוז מוחלט ורגעים שבהם פשוט נותנים לגוף להחליט. למדתי את המפה של העור שלה בעזרת היד שלו, שהראתה לי איפה היא נושמת עמוק יותר. היא ביקשה דברים בקול, בלי בושה, וזה היה הדבר הכי מעורר שבערב כולו. בשלב מסוים מצאתי את עצמי מול נועם מעליה, שנינו עוצרים נשימה ביחד, ושיר אמרה "תסתכלו עליי", וככה היה.
הזמן התפרק. הייתה הפסקה באמצע שבה שיר אמרה "רגע, מים", וכולנו צחקנו והעברנו בקבוק אחד ביד, יחפים, ואז התחלנו שוב, אחרת, איטי יותר, עד שהכול נמס.
אחר כך שכבנו שלושתנו על הגב, התקרה מסתובבת קצת, הרוח מהחלון קרה על הזיעה. "מדברים אחרי," הזכירה שיר. דיברנו. היא אמרה שהיה לה רגע של פחד בהתחלה, לא ממני — מעצמה. נועם אמר שהוא גילה שהוא אוהב להסתכל יותר ממה שחשב. אני אמרתי את האמת: שחודשים חיכיתי לזה, ושזה היה טוב בדיוק בגלל שחיכינו.
ישנתי שם על הספה, לבד, כי ככה סיכמנו מראש — הלילה משותף, הבוקר שלהם. בשבע וחצי שיר העירה אותי עם קפה והודעה בקבוצה: "מסלול חדש ביום שלישי. חמישה עשר קילומטר." נועם כתב "מאחר בחמש דקות". צחקתי לתוך הכוס.
ביום שלישי רצנו בדיוק כמו תמיד, שלושה אנשים בשבילי האבן, מדברים בירידות ושותקים בעליות. רק שעכשיו השתיקה הייתה אחרת — נינוחה, מלאה, של מי שיודע. ובפנייה האחרונה, כשנועם עצר לחכות לנו, שיר אמרה לי בשקט: "אם תרצה שוב — תגיד." אמרתי לה שאני אגיד. ואמרתי.
